הביאלרים ייעלבו
הוא היה הרבה יותר יפה ממני. גבוה מאוד, כתפיים רחבות. לערבי כתה היה כותב שירים
נוגעים ללב על אהבה והחמצה. היום אני חושב שהיו אלה שירי בוסר, אבל מה זה משנה,
העיקר היה אז – ואז הוא היה אליל הבנות. שנה מאוחר יותר התגייס לצבא ומצא עצמו
ביחידה מובחרת, המובחרת ביותר. כל זה אינו משנה לסיפור, אבל יכול לסייע להבנת
הדמות.
אני הייתי רזה כמו גפרור, שערי תמיד היה פרוע באופן שחשבתי אז להפגנת מרדנות
היפית, אבל בדיעבד לא היה אלא היעדר קבוע של שמפו. הייתי ציניקן. גם היום אני כזה,
אבל אז הייתי אפילו יותר. בתחרות על לבן של הבנות, הציניקן תמיד יפסיד למשורר,
ובצדק. חוץ מזה הייתי קצת טרחן. שנה מאוחר יותר, כאשר כולם התגייסו לצבא, אני
הלכתי לשנת שירות כמדריך בנוער העובד ואחר כך לחיל המודיעין. כל זה אינו משנה
לסיפור, אבל יכול לסייע בהבנת הדמות.
היינו חברים טובים. אני קראתי לו חברי הטוב ביותר. איני בטוח שהוא חשב כך עליי. עד
היום – למרות שחלפו 20 שנים - אני מתגעגע אליו. חברויות נעורים לעולם ייחשבו
בעינינו יותר מאחרות.
אף כי אהבתי אותו מאוד, מעולם לא הכרתי או הבנתי אותו באמת. למעשה הוא היה
משונה קצת. רק כאשר עלינו על האוטובוס בדרך להופעה בירושלים, שקי השינה שלנו
צרורים על הגב, אמר לי כבדרך אגב שאינו יודע איפה יישן הלילה. שאל מה איתי. עניתי
שסידרו לי מיטה אצל הביאלרים, החברים של הוריי, בשכונת רחביה. אז הוא אמר
שיצטרף. היה רגע של מבוכה, ניסיתי להסביר שאלה חברים "שלנו", לא "שלהם", ואולי
"לא נעים" או "לא כדאי", "לא הודענו להם" ועכשיו כבר "אי אפשר", אבל הוא רק הפטיר
משהו שאינני זוכר. מה שהבנתי מדבריו היה שאת בעיית המצפון שלי אצטרך לפתור
בעצמי.
לבריכת הסולטן נכנסו אז מלפנים. זאת אומרת, שמי שנכנס להופעה הסתיר לקודמיו. זה
כמובן מרגיז מאוד, אבל לנו זה לא היה אכפת, כיוון שהתיישבו לידנו על הדשא שתי
נערות צעירות ויפות, או שאנחנו התיישבנו לידן. את שמן איני זוכר, וגם אם הייתי זוכר,
לא הייתי מציינו משום כבודן, שבוודאי הן היום נשים נשואות ומכובדות. אבל אני זוכר
היטב את עיר מוצאן, ואת גאוותן עליה: נתניה. כיוון שכך, וכיוון שאינני זוכר כל הבדל
ראוי לציון ביניהן, אכנה אותן כך, על שם עירן: נתניה ונתניה.
עיניהן של נתניה ונתניה ברקו. הסתבר כי נתניה היא עיר על חוף ים ומסיבות בה רבות.
אבל הבנים לא משהו. משעממים. אנחנו, בני ההתיישבות העובדת, נחשבנו הרבה יותר.
זאת אומרת הוא, וגם אני קצת, כי הייתי איתו. לאונרד כהן, כשלא הסתירו לנו, היה נפלא.
חשבנו אותו לזקן בן 50 . היום אני יודע שהיה צעיר בגיל הזה. הקשבנו למוזיקה ופלרטטנו,
פלרטטנו והקשבנו למוזיקה. זאת אומרת הוא, וגם אני קצת כי הייתי איתו.
כשהסתיימה ההופעה הסתבר כי הוחלפו גם דברים לגופו של עניין, שאני לא שמעתי. הוא
אמר לנתניה, וגם לנתניה, שאין לנו איפה לישון בלילה. הן אמרו שלא נורא, להיפך, אנחנו
מוזמנים לישון איתן, בחדר האכסניה שהזמינו במשכנות שאננים. הוא אמר שכמובן
ונשמח ותודה רבה.
את כל זה לא ידעתי, עד שבסיום ההופעה הופנו אליי לא שתיים, אלא שלוש זוגות עיניים
בורקות, שמאחוריהן תוכנית משותפת. תשמע, הוא אמר לי, נתניה ונתניה מזמינות אותנו,
וזה כדאי. והן אחריו, תבואו, כדאי, יש לנו את כל החדר לעצמנו, יהיה כיף. אני, או משום
שנפגעתי או משום שהתבלבלתי, עניתי בלי היסוס: "מה פתאום, אי אפשר, הביאלרים
ייעלבו". הוא משך בכתפיו, כאילו אחת היא לו אם לכאן או לכאן. דווקא על נתניה ונתניה
ניכרה האכזבה. נפרדנו כידידים ואפילו החלפנו טלפונים, שלא חויגו מעולם, אבל כשפנינו
ללכת הן עמדו שם בעלבונן. הסבריי, היה זה ברור, לא שכנעו אותן. אם הן זוכרות עד
היום ויקראו את הסיפור הזה עד הסוף, אולי ימצאו נחמה.
את הדרך מבריכת הסולטן אל שכונת רחביה עשינו ברגל. ירושלים נהדרת ומלאת הוד
בלילה, אווירה קריר וצלול ונעים לנשימה. מרץ הנעורים והאדרנלין מן ההופעה עשו את
הדרך מהנה ובוטחת. במיוחד התגאינו בכך שמצאנו את רחובם של הביאלרים בלי הכוונה
והדרכה ו"בלי לשאול אף אחד", אך ורק מכוח האינטואציה והזיכרון הרחוק שהיה לי
מביקור קודם. מאום לא נגרע מגאוותנו בשל כך שאת הרחוב אמנם מצאנו, אבל על מספר
הבית לא ידענו דבר. גיששנו את דרכנו בין תיבות הדואר לאורם הקלוש של השעונים
הדיגיטליים עד שמצאנו כתוב: "ר' ו-א' ביאלר. קומה שלישית". ראינו בכך הוכחה ניצחת:
אין דבר העומד בפני כוח הרצון והתושייה של הנעורים.
השעה היתה כבר אחת בלילה ובעלי הבית ישנו מזמן, אבל כמו שהובטח, חיכה לי מפתח
בארון החשמל. כמו שהובטח, הספה בסלון היתה מוצעת וערוכה לקראתי. השטיח לידה
היה פתרון מספיק לאורח הלא קרוא, שפרש עליו את שק השינה שלו. התקנו עצמנו
ללינת לילה. עצמתי את עיניי. מימיני שמעתי התחלה של נחירות קלות.
אילו היתה זו חוברת קומיקס, היתה נדלקת בשלב זה נורה מעל ראשי. אולי התבגרתי
כהרף עין, אולי תנוחת השכיבה המאוזנת גרמה לפיזור מאוזן ונכון של ההורמונים בגופי.
העיקר הוא שפתאום הבנתי. הבנתי שלא הבנתי, שהגיע הזמן שאבין. שבפעם הראשונה
בחיי אני מבין. את כל חדלוני הבנתי. את כל עליבותי. את מה שיכול היה להיות ולא יהיה
לעולם, אלא אם נקום ונעשה מעשה.
"תגיד", שאלתי אותו, "הן היו רציניות".
"מי?".
"נתניה ונתניה, שהזמינו אותנו, הן היו רציניות?".
"כן, רציניות".
"קום", אמרתי לו, "הולכים".
"אני לא הולך לשום מקום", ענה, "וחוץ מזה אתה לא יודע לאן הולכים".
"אתה לא יכול להישאר. תאר לך שביאלר יקומו להשתין באמצע הלילה וימצאו אותך כאן.
כמו שמצאנו את הדירה הזאת באמצע הלילה ככה נמצא את האכסניה שלהן. פשוט נחזור
באותה דרך. זה לא יכול להיות מסובך".
יכול להיות שזכרוני מטעה אותי, אבל נדמה לי שאת הדרך מרחביה למשכנות שאננים
עשינו בריצה. ירושלים נפלאה בלילה. אין רחוב בה דומה למשנהו. קימורי בתיה
המסותתים אבן מפתים את העוברים בהן להזדמנות, להזדמנות הבאה ולזו שאחריה.
אוויר ההרים הצלול והדליל שלה ממריץ את מחזור הדם של הרצים, והנה, כמו הרף עין,
עומדות היו רגלינו בשערי האכסניה, בלי הדרכה ובלי הכוונה ו"בלי לשאול אף אחד".
ליתר דיוק, שער אחד. שער ברזל כבד ומעוצב. באמת שער יפה מאוד, אבל נעול. ומאחוריו
חשיכה. אפשר היה לחשוב שהמקום נטוש, אלמלא אותו חבדניק עבדקן שהתקרב אלינו
בצעדים מדודים ופניו חמורות סבר. "כן בחורים צעירים, במה אפשר לעזור?". הוא שאל
בלי לפתוח את השער, וצריך היה להיות לנו ברור שאין לו גם כל כוונה לעשות כן. הסברנו
שבאנו לנתניה ונתניה, ואנחנו מוזמנים אצלן. הן ישנות פה ואולי אפילו עוד לא נרדמו.
ויש להן חדר משלהן ואנחנו לא נפריע, אבל הוא רק שתק ולא ענה. הצענו בקול מתחנחן
שאם הוא יסכים, אולי יסכים, במטותא, ילך וישאל אותן רשות. קוראים להן נתניה
ונתניה, ולא צריכה להיות בעיה למצוא אותן. בטח זה רשום אצלכם ברשימה וכמה חדרים
כבר יכולים להיות פה. על זה הוא דווקא ענה: "אל תבלבלו לי את המוח", ואחר כך
הסתובב והלך ונבלע בחשיכה.
עכשיו זה כבר היה אבוד. אני חשבתי שאולי כדאי לעמוד ברחוב ולזרוק אבנים על
החלונות, אבל הוא הבהיר לי שחוזרים. ירושלים מדכאת בלילה. אין חצר בה הדומה
לרעותה וכל אחת מהן רומזת על פורענות העומדת לפרוץ ולטרוף שני בני כפר אבודים.
את הלכלוך ברחובות ניתן היה להרגיש ממש בנחיריים, ואני יכול להישבע שראינו את
מכוניות הזבל הראשונות פוסחות מתוך יאוש על ערימות האשפה, כי מה הטעם. וקר, כל
כך קר.
גררנו את רגלינו לכיוון רחביה. בשלב מסוים הוא שאל אותי בעצב למה השארנו את
התיקים ושקי השינה אצל הביאלרים. מה חשבנו. לא היתה לי תשובה טובה. היססתי מתי
לספר לו שגם המפתח כבר לא מחכה לנו בארון החשמל. כשהתקרבנו הוא כבר הבין. היה
שם ספסל עליו ישבנו והסתכלנו על החלונות המוחשכים בקומה השלישית. כשהגיעה
צינת הבוקר הפך הקור למקפיא. התקרבנו זה אל זה, אבל להתחבק לא יכולנו. לא עד כדי
כך. רציתי לבכות. לא הבנתי מדוע אני לא יכול פשוט לבקש את חסותם של הביאלרים.
אני הרי הילד של הוריי והם חברים שלהם, והם מכירים אותי מגיל ארבע. מה אני אשם
שהוא הצטרף אליי. למה אני לא יכול פשוט לדפוק בדלת עד שיתעוררו, להתנצל, לבקש
רחמים, ואחר כך לקבל כוס תה חם ושמיכה.
השעה כבר היתה חמש בבוקר והשעונים הדיגיטליים כמו עמדו מלכת. רוב הזמן שתקנו.
"אולי", אמרתי לו, "אולי בכל זאת נעלה ונדפוק בדלת". הוא ליכסן אליי מבט מלמעלה.
"השתגעת", אמר, "אי אפשר. הביאלרים ייעלבו".
Comments