לא דיבה ולא יער: מתי עלבונות הופכים לתביעת דיבה מוצדקת?

תביעות דיבה הן כלי משפטי חשוב שנועד להגן על שמו הטוב של אדם מפני פגיעות בלתי מוצדקות. עם זאת, לא כל עלבון או הערה מעליבה נחשבים לדיבה, והוכחת תביעת דיבה דורשת יותר מאשר אמירה פוגענית. פסק הדין האחרון בעניין יורם ברקוביץ' מדגיש את הגבול הדק שבין עלבון אישי לבין דיבה שניתן להוכיח בבית המשפט. במקרה זה, עו"ד ניר ברזל ייצג את הנתבעת, מע"ד בע"מ, והצליח להוכיח את חפותה.

דיבה והחוק: מה צריך להוכיח כדי לזכות בתביעה?

החוק בישראל, במסגרת חוק איסור לשון הרע, מגדיר את הדרישות להוכחת תביעת דיבה. כדי שתביעה כזו תתקבל, יש להוכיח, בין הייתר, כי הדברים פורסמו באופן שהגיעו לאנשים נוספים מעבר לנפגע עצמו. רק כאשר התנאי הזה מתקיים, ניתן לשקול את האם הדברים עולים כדי לשון הרע המצדיקה פיצוי. כאשר הדברים מתפרסמים בכתב, קיימת הנחה משפטית שהגיעו אל אנשים אחרים זולת הנתבע, כאשר הם נאמרים רק בע"פ, כמו בפסה"ד שיתואר כאן, הנטל הוא על התובע להוכיח שאנשים אחרים קלטו את הדברים.

בפסק הדין הנדון, בית הדין האזורי לעבודה בנוף הגליל התמודד עם תביעה בה נטען כי מנהל החברה הנתבעת השפיל את התובע בפומבי על ידי כך שקרא לו "אדם שפל". התובע טען כי אמירה זו פגעה בכבודו ובמעמדו במקום העבודה, וכתוצאה מכך הוא חש נאלץ להתפטר. לטענתו, הדברים נשמעו על ידי עובדים נוספים במפעל.

פסק דין ברקוביץ': לא כל אמירה פוגענית היא דיבה

במקרה של ברקוביץ', התובע טען כי הנתבעת פרסמה דברים מעליבים כלפיו שגרמו לו לפגיעה במקום עבודתו. עם זאת, בית הדין דחה את התביעה לאחר שקבע כי התובע לא הצליח להוכיח שהדברים פורסמו בפני אחרים. חשוב להבין שכדי להוכיח דיבה, לא מספיק לומר שנפגעתי מדבריו של מישהו. על התובע להציג ראיות שהדברים פורסמו ושנשמעו על ידי צדדים שלישיים, ושיש בהם פוטנציאל לפגוע בכבודו או במעמדו של התובע.

בית הדין בחן את הראיות שהציג התובע, כולל הקלטות של השיחות המדוברות ועדויות שהובאו במהלך ההוכחות. בסופו של דבר, נקבע כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה הנדרש להוכיח שהאמירות נשמעו על ידי אחרים, מה שמחליש את עילת התביעה. יתרה מכך, התובע שינה את גרסתו במהלך ההליך המשפטי, מה שהוביל לפסילת חלק מהטענות שהציג.

"אדם שפל" זה לא תמיד דיבה: מתי הדברים עוברים את הגבול?

אחת השאלות שעולות לעיתים קרובות היא מתי אמירה פוגענית הופכת לדיבה. האם כל פעם שאני קורא למישהו "אדם שפל" אני מסתכן בתביעת דיבה? התשובה היא לא בהכרח. עלבונות וגידופים נפוצים בשפה היום-יומית, והם לא תמיד ייחשבו כדיבה. כדי שאמירה תהיה מוגדרת כדיבה, היא צריכה בדרך כלל להיות אמירה הכוללת טענה עובדתית, שניתן לטעון לגביה שהיא אמיתית או שקרית, ולא להיות רק התבטאות ספונטנית שנאמרה בעידנא דריתחא (רגע של כעס).

במקרה זה, בית הדין בחן את האמירה בהקשר שבו נאמרה. השופטת אורית יעקבס ונציגי הציבור שדנו בתיק, הגיעו למסקנה כי האמירה לא הייתה חלק מפרסום רחב, אלא נאמרה בעידנא דריתחא. מעבר לכך, ההקלטות שהציג התובע לא תמכו בטענותיו,  הוא נמנע מלציין מיהם העדים ששמעו את הדברים ולא הביא אותם להעיד במהלך דיון ההוכחות.

ההגנה על חופש הביטוי מול הזכות לשם טוב

המשפט הישראלי מנסה לאזן בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב. פסק הדין בעניין ברקוביץ' מדגים את האיזון העדין הזה, ומזכיר לנו שלא כל מקרה של עלבון או אמירה פוגענית מצדיקה תביעת דיבה. הדגש בתביעות אלו הוא על הוכחת הפרסום, ועל הקפדה שלא כל אמירה מעליבה תתויג אוטומטית כלשון הרע האסורה בחוק. בית הדין ציין כי אמירות שנאמרות בזמן כעס, במיוחד כאשר לא מוכח שהן נשמעו על ידי אחרים, לא ייחשבו כדיבה, גם אם הן פוגעניות.

לא כל עלבון הוא דיבה ועילה לתביעת דיבה

תביעות דיבה הן עניין מורכב, והן דורשות מהתובע להוכיח כי האמירות שנאמרו עליו פורסמו בפני אחרים. במקרה של ברקוביץ', התביעה נדחתה בשל חוסר היכולת להוכיח את פרסום הדברים ואת הפגיעה שנגרמה מהם. דוגמה זו מזכירה לנו שעל אף החשיבות שבהגנה על השם הטוב, לא כל אמירה פוגענית מהווה עילה לתביעת דיבה.

פסק הדין מדגים גם את החשיבות של דיוק והצגת ראיות חד-משמעיות בתביעות דיבה. אם התובע היה מצליח להוכיח שהדברים פורסמו בפומבי ונשמעו על ידי אחרים, ייתכן שהתוצאה הייתה שונה. אך מאחר והראיות שהוצגו לא הספיקו להוכחת הטענות, התביעה נדחתה.

אם אתם מתמודדים עם סיטואציה שבה אתם חושבים שנפגעתם מדברי דיבה, או שאתם נאלצים להגן על עצמכם מתביעה כזו, כדאי לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מקצועי. חשוב להבין את ההבדלים הדקים בין עלבון לדיבה ולהיערך בהתאם כדי להגן על זכויותיכם.