חוק ההסדרים במגזר החקלאי משפחתי ("חוק גל") קבע הוראות מיוחדות לגבי חובות של מושבים ושל חברי מושבים שנוצרו עד 1992. חלק מן החובות נועדו להימחק והיתרה להיפרס על פני שנים רבות. הכל במסגרת הליכים מיוחדים שהוסדרו למטרה זו, בפני ערכאה השיפוטית מחוץ למערכת בתי המשפט שנקראה "המשקם". ביחס למושבים בקו העימות, בעיקר בגבול הצפון, נקבע בחוק הוראה נוספת, לפיה לא ניתן כלל לממש (כלומר למכור) נכסים יצרניים לכיסוי החוב. נכסים כאלה היו מוגנים לפי החוק מעיקול ומימוש. אבל החוק הבחין בין חובות של מושבים לחובות של חברי מושבים. בעוד שכל חובות המושבים היו מוגנים, ביחס לחברי מושבים נקבע שחובות מוגנים יהיו רק כאלה שנוצרו "עקב עיסוקם כחקלאים". רע"א 1602/97 ממן נ' בנק לאומי למשכנתאות משפחת נ.מ, לקחה בשנת 1984 הלוואה במשכנתא לצורך רכישת משק במושב בגבול הצפון; אחרי שנים אחדות הסתבכו כלכלית ולא עמדו בתשלומי ההלוואה. הבנק ביקש לכן לפנותו מביתם, ולמכור את המשק. אנחנו הגשנו עתירה לבית המשפט. טענו שאי אפשר להבחין בין בית המגורים לנחלה החקלאית ואי אפשר על פי חוק לפצל ביניהם. לכן, חוב שנוצר כתוצאה מרכישה של משק חקלאי הוא "חוב שנוצר כתוצאה מעיסוקו בחקלאות". לא רק שהחוב נכנס בגדרי החוק, אלא שיש לראות במשק החקלאי כולו (כולל בית המגורים) כנכס יצרני שאינו ניתן כלל למימוש. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ס. ג'ובראן, לימים שופט בית המשפט העליון) קיבל את עמדתנו ואסר על מימוש הבית והמשק. הבנק נאלץ להגיע עם נ.מ. להסדר תשלומים סביר. משפחת נ.מ. נשארה בביתה. כמוה משפחות רבות אחרות במושבי קו העימות שנקלעו למצב דומה (חלקן יוצגו על ידי), ויכולות היו להסתמך על הפסיקה הנ"ל.

סוגיית מעמדו של הבן הממשיך בנחלה, הן לפני פטירת ההורים והן לאחר מכן, הינה אחת הסוגיות הסבוכות והקשות ביותר בהתיישבות. היו שסברו, כי החלטות רמ"י מן השנים האחרונות, המאפשרות ומעודדות את פיצול הנחלה, ייתרו את העיסוק בסוגיית הבן הממשיך. המציאות מוכיחה אחרת, ובפועל דווקא שינויים ומהפכות מחייבים התמודדות עם זכויות שנרכשו בעבר והסתמכות עליהן. ה"בן ממשיך" הוא בן או בת של בעלי הנחלה, המתיישבים במשק, בונים בו את ביתם ומקבלים על עצמם את עול עיבוד המשק ופרנסת ההורים, כנגד התחייבותם הבלתי חוזרת של ההורים כי המשק יעבור לחזקת הבן הממשיך, לאחר פטירתם. זכויותיו של הבן הממשיך לקבלת המשק אחרי מות מעוגנות בחוזה החכירה המשולש (מינהל – סוכנות – אגודה) שנוהג במרבית מושבי העובדים. זכויות אלו אומצו בחלקן גם לחוזה החכירה הדו צדדי (מינהל – אגודה) שיורש בחלק מן המושבים את החוזה המשולש. תמ"ש 5840/05 א.י נ' י.י ואח' שאלה חשובה היא האם לבן הממשיך נתונות זכויות גם במכסות הייצור (חלב, ביצים, פטם) הצמודות למשק. שאלה כזו הגיעה אליי בשנת 2005, כאשר מ.י, בעלת זכויות, העבירה את הזכויות במכסת הביצים לאחד מבניה, על אף ש-25 שנים קודם לכן היא מינתה בן ממשיך שבנה את ביתו במשק ועבד בלול כל השנים. ייצגתי את הבן הממשיך בתביעה לביטול ההעברה, ובית המשפט קיבל את עמדתנו. נקבע כי הבן הממשיך הסתמך על המינוי ושינה את מצבו, בין היתר בכך שעבד בלול ופירנס בדרך זו את הוריו כל השנים. העברת המכסה לבן אחר לאחר כל זאת מהווה לכן הפרה של התחייבות ההורים והיא בטלה. ההעברה בוטלה, המכסה נשארה בידי האם ושנים לאחר מכן, כאשר האם נפטרה, עברה לבן הממשיך ביחד עם המשק בכללותו. חשוב לציין עם זאת, כי בשנת 2012 קבע ביהמ"ש העליון, בעניין אחר, שמכסת ייצור היא נכס נפרד מן המשק וניתנת להעברה או הורשה במנותק ממנו. אינני בטוח שפסיקה זו, אפילו היתה בתוקף בזמנו, היתה משנה את התוצאה בעניין א.י. גם אם המכסה ניתנת להעברה לאחר, בעניין הספציפי הזה נקבע שהבן הסתמך על ההתחייבות ועבד בלול עשרות שנים. לדעתי, בנסיבות אלה התחייבות ההורים, גם לגבי המכסה, היא בלתי חוזרת. תמ"ש 34019-05-15 ש.א נ' .א.א מה דינו של בן ממשיך, שזכויותיו לא נרשמו אצל הסוכנות היהודית ומינהל מקרקעי ישראל? ע"פ הפסיקה, התחייבות ההורים למינוי בן ממשיך הינה בגדר התחייבות למתן מתנה בלבד, וכל עוד לא הושלמה ברישום אצל המוסדות המיישבים היא ניתנת לביטול, אבל האם בכל מצב? ש.א מונה לבן ממשיך ע"י הוריו בהודעה למזכירות המושב, הוא בנה את ביתו במשק, עבד בו ופירנס מכך את משפחתו ואת הוריו, אולם רישום זכויותיו מעולם לא הושלם. הוא פנה אליי לאחר שההורים נקלעו לסכסוך גירושים מכוער. האב ביקש לפרק את השיתוף במשק ולמכור אותו, ולשם כך ביקש לפנות ממנו את הבן ואת משפחתו. הגשנו תביעה לבית המשפט למשפחה. תבענו הצהרה על זכויותיו של ש.א וכן להורות למוסדות לרשום את זכויותיו. ביהמ"ש קיבל את עמדתנו, שגם בלי הרישום יש לראות בהסכם בע"פ ש בין ההורים לבן כהסכם מחייב. נקבע שהאב אינו יכול לחזור מן המתנה, שהושלמה עם הענקת החזקה במשק לבן ועם הסתמכות הבן על כך. גם אם המתנה לא הושלמה, לא התקיימו התנאים המאפשרים לאב לחזור ממנה, והוא מנוע מלעשות כן. ניתן לכן צו כלפי המינהל והסוכנות לרשום את זכויות ש.א כבן ממשיך הוא נותר עם משפחתו במשק וזכויותיו אינן ניתנות לביטול, גם לא במקרה של גירושי ההורים ופירוק השיתוף במשק. הסיטואציה שעמדה מאחורי פרשה זו, כאשר אחד מן הילדים מתיישב בנחלה על סמך התחייבות ההורים, בונה את ביתו בה ועובד בה, אך זכויותיו כבן ממשיך אינן מושלמות ברישום, היא סיטואציה שכיחה מאוד. לכן, לפסה"ד הנ"ל, לפיו במקרים המתאימים יוכרו זכויות הבן הממשיך גם בלא רישום, יש חשיבות עצומה והשלכה פוטנציאלית על מקרים רבים אחרים. אחרי שאמרנו זאת, כמובן שאין זה מומלץ להגיע למצבים כאלה. על כל בן ממשיך לדעת. שעדיף ורצוי להסדיר את זכויותיו ברישום אצל המוסדות המיישבים לפני שהוא משנה את מצבו ובונה את ביתו במשק. אדם חכם הוא זה שנמנע ממצבים שאדם פיקח מצליח לצאת מהם. תמ"ש 8542-06-17; א.י נ' י.י זכויות הבן הממשיך של א. י דווקא נרשמו אצל הסוכנות היהודית. על סמך המינוי הוא בנה את ביתו במשק, הקים בו את משפחתו, עבד בו ופירנס את הוריו במשך 35 שנים, אבל כל זה לא הספיק. כשנפטרה האם התברר כי הותירה צוואה לפיה היא "מבטלת" את זכויותיו של א.י ומורישה את הזכויות במשק לאחיו, י., אשר מיהר להגיש תובענה שבה ביקש לבטל את מעמד של א. כבן ממשיך ולהכריז עליו (על י') כזוכה במשק. הוא טען שההורים המנוחים מעולם לא התכוונו למנות את א' לבן ממשיך. הם חתמו אמנם על התחייבות בלתי חוזרת כלפיו, אך עשו זאת רק כדי לאפשר לו לבנות בית במשק. לטענת י', ההורים מעולם לא התכוונו כי המשק יוקנה ל-א' אחרי מותם, ואת התחייבותם יש לראות כהתחייבות "למראית עין", שדינה להתבטל. כאשר א. פנה אליי הגשנו כמובן התנגדות לקיום הצוואה; במקביל הגשנו בקשה לדחות את תביעתו של י. על הסף, בין היתר מטעמי התיישנות ושיהוי. בית המשפט למשפחה קיבל את עמדתנו במלואה. נקבע כי י', הזוכה על פי הצוואה נכנס בנעלי אמו ואינו יכול לטעון ליותר זכויות ממנה. אם האם המנוחה טענה כי התחייבותה נעשתה למראית עין, היה עליה לטעון זאת בתוך תקופת ההתיישנות אחרי יצירת ההתחייבות. דין זה חל גם על יורשיה ובוודאי שלאחר 35 שנים, תקופת ההתיישנות חלפה מזמן והטענה התיישנה. כאמור, נקבע שיש לדחות את התביעה על הסף גם בשל שיהוי. ההורים המנוחים לא הגישו תביעה ולא העלו את הטענה בחייהם, ואחרי מותם, אי אפשר לחקור אותם או לעמת אותם עם הטענה כאילו התחייבותם נעשתה למראית עין. בינתיים חלפו 35 שנים שבמהלכן א' הסתמך על ההתחייבות, בנה את ביתו במשק, עבד בו ופירנס את הוריו. בית המשפט קבע שבהעלאת הטענה והגשת התביעה לאחר מות ההורים יש חוסר תום לב המצדיקים גם את דחיית התביעה על הסף. י. עירער לבית המשפט המחוזי, שם נחלקו דעות השופטים בשאלה האם הזכויות במשק הן זכויות חוזיות (שתקופת ההתיישנות לגביהן היא 7 שנים) או זכויות במקרקעין (שתקופת ההתיישנות לגביהן היא 15-25 שנים), אבל כל השופטים הסכימו שהמועד היווצרות עילת התביעה היה במועד המינוי לבן ממשיך ועל כן בין כך ובין כך, התביעה התיישנה ומוצדק היה לדחותה. בקשת רשות ערעור שהגיש י. לבית המשפט העליון נדחתה, ובכך פסק הדין לסופי. הסעיפים הנגדיים בצוואה לטובת י. בוטלו והלקוח שלי, א.י, הבן הממשיך, זכה במשק ובמכסת הביצים הצמודה אליו. גם זהו פסק דין שחשיבותו רבה. במידה מסוימת הוא עומד בניגוד לאינטואציה ולתורה שבע"פ המוכרת במושבים, לפיה זכויותיו של הבן הממשיך מתגבשות רק עם מות ההורים. אלא שגם אם זה נכון, המועד לטעון כנגד זכויות בן ממשיך מתחיל "להיספר" מתאריך יצירת ההתחייבות ולא ממועד הפטירה. מי שחושב שהוא יכול להמתין עד אחרי הפטירה כדי לטעון כנגד המינוי – טועה.

ב-2006 פחת מספר החברים בקיבוץ חנתון שבגליל התחתון ל-15, ורשם האגודות השיתופיות מינה את עו"ד שגיא מירום למפרק מפעיל של היישוב, עם סמכויות לשקמו. בהגיעו מצא המפרק כי לצד חברי הקיבוץ, מתגוררים במקום בתנאי קומונה כ-30 חברי תנועת דרור של הנוער העובד, אשר הגיעו למקום ברשות, אך סירבו להתפנות גם לאחר שהקיבוץ סירב לקבל אותם לחברות. הסירוב לקבל את פעילי דרור לחברות, התבסס בעיקר על כך, שהם ביקשו לשנות את אופיו של הקיבוץ מן היסוד. מקהילה קונסרבטיבית השואפת להתחדש, לקהילה סוציאליסטית חילונית שתתנהל על פי עקרונות הקיבוץ השיתופי, כבזמנים עברו. לאחר שלא הצליח להגיע להסדר עמם, ביקש המפרק לפנותם ואף פנה בבקשה למתן הוראות בקשר לכך, אל רשם האגודות השיתופיות. חברי דרור ישראל עתרו בתגובה לבית משפט השלום על מנת שיכיר בזכויותיהם הנטענות, ויעצור את פינויים, ובשלב זה גויסתי אני לייצג את הקיבוץ והמפרק. ביקשנו לדחות את התביעה על הסף, הן על רקע העובדה שהסמכות הייחודית לדון בה נתונה לרשם האגודות השיתופיות, המשמש כבית המשפט של פירוק בנסיבות העניין, הן משום שפעילי דרור לא ידעו להצביע על כל מקור זכות להחזקתם בדירות שבקיבוץ. בית משפט השלום קיבל את טענתנו רק בחלקה, כמוהו גם ביהמ"ש המחוזי שדחה ערעור על ההחלטה. העניין התגלגל לבית המשפט העליון, שדן בבקשת רשות ערעור על החלטת המחוזי, במאוחד עם עתירה לבג"צ שהגישו פעילי דרור כנגד החלטת רשם האגודות לפנותם. בפסק דין בהיר וסדור מיום 11.10.2012, קיבל בית המשפט העליון את כל טענותינו; נקבע כי סמכויות רשם האגודות השיתופיות בגדרי הפיקוח על מפרקים שהוא ממנה הינה מקבילה לסמכותו של בית המשפט המחוזי בפירוק חברות. בין היתר, מוסמך רשם אגודות השיתופיות לדון ולהכריע בבקשות למתן הוראות המוגשות על ידי צדדים שלישיים ובעניינם של צדדים שלישיים, לרבות מתן הוראות לסילוק יד ממקרקעי הקיבוץ. במקביל דחה ביהמ"ש את טענת פעילי דרור לזכויות בקיבוץ. טענתם, כאילו עומדות להם זכויות מכוח "חוק המועמדים להתיישבות חקלאית", נדחתה, ואף נקבע כי הפעילים הורידו "מן הבוידם" הוראת חוק שהיתה בבחינת "אות מתה" במשך עשרות שנים. נקבע שפרשנותם של הפעילים להוראת החוק הזו מובילה לאבסורד, לפיו בגלל שלא התקבלו לחברות, הם יקבלו זכויות לנחלה בו, כאשר לחברי הקיבוץ עצמם אין זכויות לנחלה. בסופו של דבר, נפסק כי על הפעילים לפנות את הקיבוץ בתוך 60 ימים. חנתון הוא היום קיבוץ מתחדש ותוסס עם שכונת הרחבה שקלטה עשרות משפחות וקהילה ששמרה על הגרעין הקונסרבטיבי של המייסדים. כל זה לא היה מתאפשר אלמלא פעולתו של המפרק ואלמלא פסה"ד בבג"צ 1641/10. במקביל לכל אלה ניהלתי תביעה בשם הקיבוץ כנגד פעילי תנועת דרור, לתשלום דמי שימוש עבור 11 הדירות שהחזיקו בקיבוץ (ת.א 5691-08-08 בבימ"ש השלום בנצרת) גם בתביעה זו התקבלו כל טענותינו וחברי הקבוצה חויבו לשלם לקיבוץ, ביחד ולחוד, סכום הקרוב ל-1 מיליון ₪.