העניין שנדון והוכרע בתיק עב' 8764/04 אלדן ואח' נ' משרד החקלאות, היה הפרשה הראשונה מני רבות שבה ייצגתי עובדים בשירות ציבורי כנגד המדינה.
ליאור אלדן ועוד עשרות אחרים עבדו פפקחים ביחידה לפיקוח על הצומח והחי במשרד החקלאות (יחידת הפיצו"ח). יחידה זו הוקמה לאחר הסכמי אוסלו, כיחידה זמנית שנועדה לפקח על מעבר סחורה חקלאית משטחי הגדה המערבית ועזה לישראל. עובדי היחידה, כמו עובדים רבים אחרים בשירת המדינה, נקלטו על פי "חוזה אישי מיוחד", המתחדש מדי שנה, דהיינו – ללא תקן וללא קביעות.
כמו הרבה דברים זמניים, שירותם של עובדי הפיצו"ח התארך והתקבע, אך מעמדם לא השתנה. כאשר פנו אליי, הגשנו תובענה כנגד המדינה להכיר בהם כעובדים מן המניין וכן לחייב את המדינה להעניק את הזכויות הנלוות לכך.
במהלך ניהול התביעה הגיעה המדינה, באמצעותי, להסדר קיבוצי עם העובדים, על פיו הושוו תנאיהם בשירות לאלו של עובדים מן המניין. הקושי נותר לגבי זכויות עבר של אותם עובדים שפרשו מן השירות לפני עשיית ההסדר. בעניינם של עובדים אלה לא היה מנוס מהכרעה. כיוון שעובדים אלו כבר פרשו מן השירות, לא היה צורך עוד בהכרעה לגבי מעמדם, אך פסק הדין הכיר בזכאותם לקבלת גמול על עבודה בשעות נוספות, ומשמעות הדברים היתה פיצוי של כ-100,000 ₪ לכל אחד מהם. בפסה"ד נדחו טענות המדינה כאילו עובדי הפיצו"ח שירתו במשרת אמון שאינה מזכה בגמול שעות נוספות וגם טענתה האחרת של המדינה, לפיה כיון שהעובדים הועסקו ב"חוזה מיוחד" שזיכה אותם בשכר גבוה יחסית, הם אינם זכאים בנוסף לגמול שעות נוספות. פסה"ד בעניין ליאור אלדן ואח' כולל מספר קביעת עקרוניות, למשל ששכר גבוה לפי חוזה מיוחד איננו בהכרח מיטיב עם העובד ולכן איננו פוטראת המדינה מתשלום שעות נוספות. כן נקבע כי העובדה שהעבודה מבוצעת מחוץ למשרדים אינה מובילה להיעדר פיקוח ע"י המעביד ואינה פוטרת את המעביד מתשלום שעות נוספות. פסה"ד נחשב עד היום לאחד מפסקי הדין המנחים בעניין החלת חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדים בכלל, ועלעובדים בשירות המדינה בפרט.
בעקבות פסה"ד בעניין אלדן ואח, ייצגתי קבוצות של עובדי מדינה במאבקים על זכויויתיהם. כך למשל בסע"ש 24879-04-13 שדמי ואח' נ' משרד המשפטים, ייצגתי שמאים במשרד המשפטים בתביעה להכרה בזכויות לפנסיה תקציבית, במקום הפנסיה הצוברת שעמדה לזכותם. אותם שמאים נקלטו לשירות המדינה באמצעות קבלני משנה (כגון חברת "עמידר") ואח"כ בחוזים אישיים, ורק אחרי עשרות שנים זכו לתקן המיוחל. אלא שכאשר זכו לתקן כזה, כבר נקלטו לפי הסדרי פנסיה צוברת, כנהוג באותו מועד ואילך, ולא לפי הסדר פנסיה תקציבית. ההפרש הכספי בין שני סוגי הפנסיות, הגיע במועד פרישתם למאות אלפי שקלים.
לאחר הגשת התביעה, הסכימה המדינה להתפשר עם השמאים ולמעשה הכירה במלוא זכויותיהם. ע"פ הסכם הפשרה, במועד פרישתם זכו השמאים, נוסף לתשלומים מקרן הפנסיה הצוברת שלהם, בהשלמות מקופת המדינה שהעמידו את שווי הפנסיה שלהם על הסכום שהיה מגיע להם לפי חוק שירות המדינה (קצבאות).
בעניין אחר ייצגתי בוחני נהיגה ממשרד התחבורה בשורה של נושאים הקשורים לפרישתם משירות המדינה, בעקבות רפורמת ההפרטה של מבחני הנהיגה אשר יושמה ב-2018. בין היתר פעלתי להכיר בכך שתקופות השירות של בוחנים בשירות המדינה יוכרו לצורך מענק הפרישה המכסימלי, גם אם מדובר בעובדים שלא הועסקו בהכרח בוחני נהיגה במשך כל התקופה, אלא הועסקו תקופה קודמת במשרד אחר בשירות המדינה. גם כאן מדובר היה בהטבה שמשמעותה מאות אלפי שקלים, וגם כאן המדינה העדיפה להתפשר איתנו ולהימנע מפסק דין מכריע (סע"ש 57818-06-18 שוגן ניאז נ' מדינת ישראל).
