פסה"ד בעניין הפלר, שניתן לפני למעלה מעשור, נחשב לאחד מפסקי הדין המנחים בעניין סמכויותיו של מומחה ושמאי מכריע ובעניין היקף התערבות בית משפט בהחלטותיו (ע"א 1168/07 הפלר נ' יפה נוף).
באותו עניין הלקוחות שלי היו הבעלים של חלקת קרקע ליד הצ'ק פוסט, חיפה. החלקה גבלה במתחם של תחנת האוטובוסים המרכזית שהיתה אז בהקמה, ומוכרת היום בשם "מרכזית המפרץ". יזמית התחנה, חברת יפה נוף, החברה הכלכלית של עיריית חיפה, חשקה בחלקת הקרקע האמורה, כדי לאפשר את סיבוב האוטובוסים.
הצדדים לא הסכימו על מחיר, ולכן הסכימו על מנגנון, שלפיו יפנו לשמאי מקרקעין, אשר יקבע את שווי השוק של החלקה. העסקה, כך הסכימו מראש, תהיה על פי השווי הנ"ל בתוספת 20%. בהמשך לכך פנו הצדדים לשמאי יצחק סיוון, מבכירי השמאים בחיפה, שהיה בעברו הממונה על המחוז במס שבח.
מה שיפה נוף לא סיפרה ללקוחות שלי, הוא שחודשים אחדים לפני כן, ערך השמאי סיוון לבקשתה שומה לחלקה סמוכה ודומה באזור, וקבע שומה לפי שווי נמוך.
דווקא משום כך, נחרדה יפה נוף לגלות כי השווי שקבע השמאי לחלקה נשוא המחלוקת, היה גבוה בהרבה מן השווי שקבע לחלקה הסמוכה. יפה נוף שלחה לשמאי שאלות הבהרה, ניסתה לשכנעו לתקן את שומתו ומשלא הצליחה בעניין, פנתה בעתירה לבית המשפט המחוזי על מנת שיורה על ביטול השומה או על תיקונה.
בית המשפט המחוזי (כב' השופט י. עמית) ואחריו גם בית המשפט העליון (כב' השופט דנציגר), דחו את תביעתה של יפה נוף. בתי המשפט קיבלו את עמדתנו, כי משהסכימו הצדדים על מינוי שמאי מכריע, יש לראותם כמי שהסכימו מראש על קבלת חוות דעתו. הצדדים יכולים לתקוף את השומה מטעמים חיצוניים, כגון שהתקיים הליך לא תקין, שלא ניתנה להם הזדמנות שווה להציג את עמדתם, שלא קוימו כללי הצדק הטבעי וכיוצא באלה טענות, אך אין הם רשאים לערער על השומה לגופא. מעמדו של שמאי מכריע, כך נקבע, קרוב מאוד למעמדו של בורר מוסכם, שעל פסק דינו אין, על פי חוק, זכות ערעור.
תביעתה של יפה נוף נדחתה, כמו גם הערעור שהגישה על דחיית תביעתה. יפה נוף חויבה לרכוש את חלקת הקרקע מהלקוחות תמורת השווי שקבע השמאי בתוספת 20%. כן חויבה לשלם שכר טרחת עו"ד בסך 150,000 ₪ בצירוף מע"מ. כל היוצא היום באוטובוס מתחנת מרכזית המפרץ, נוסע בחלקה שעליה נחלקו הצדדים בפרשת הפלר נ' יפה נוף.
למעלה מעשור מאוחר יותר ייצגתי משרד תכנון של אינג' עמוס דנק בתביעה כגד רשות מקומית בגליל המערבי. המשרד תיכנן כביש עוקף לפי הזמנת הרשות, ולא רק שהרשות הזמינה את אותה עבודה ממשרד אחר בלי ליידע את מרשי, אלא שבבוא היום, כאשר סיפק לה מרשי את העבודה, התנערה הרשות מתשלום שכרו, שעלה כדי מאות אלפי שקלים.
ע"פ ההסכם בין הצדדים, תביעתו של מרשי הועברה לבוררות בפני מהנדס תעבורה מקצועי. הלה שמע את עדויות הצדדים ופסק כנגד הרשות המקומית ולטובת מרשי. הרשות לא התרצתה, והגישה בקשה לביטול פסק הבורר לבית המשפט המחוזי. טענתה המרכזית היתה שהבורר לא היה מוסמך לחייב אותה בתשלום, בהיעדר אישור תקציבי מטעם משרד הפנים, לחשבון שהגיש מרשי.
בית המשפט המחוזי קיבל את טענתנו כי אין מקום להתערב בפסק הבורר, וכי פסיקתו של הבורר לא חרגה מן הסמכות שהוענקה לו על ידי הצדדים. נקבע כי טענה להיעדר אישור תקציבי אינה שוללת את סמכות הבורר ואינה הופכת את החיוב למנוגד לטובת הציבור, בפרט כאשר אין מחלוקת שהעבודה בוצעה וסופקה לרשות. ביהמ"ש דחה את הבקשה לביטול פסק ואישר את הפסק, באופן שהוביל לתשלום החוב במלואו (ה.פ 22211-02-18).
כמו פסה"ד בענין הפלר, כך גם פסה"ד בעניין דנק הוא ציון דרך לחיזוק מעמדם של מומחים ובוררים מקצועיים, גם אם אינם אנשי משפט, ולחיזוק מנגנוני הכרעה בסכסוכים, שהם מחוץ למערכת בתי המשפט.
