עא 2836/90 *** אריה בצר נ' נחמה צילביץ, מינהל מקרקעי ישראל, מאירה בצר ואח'

פד"י מו 5 184

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 2836/90

השופטים: כבוד הנשיא מ' שמגר,

כבוד השופט א' גולדברג,

כבוד השופט י' מלץ

המערער: אריה בצר

ע"י ב"כ עו"ד פ' בן יוסף

נגד

המשיבים: .1 נחמה צילביץ

ע"י ב"כ עו"ד י' ריפל

.2 מינהל מקרקעי ישראל

ע"י ב"כ עו"ד מ' שרן

.3 מאירה בצר

ע"י ב"כ עו"ד י' ריפל

.4 מושב משמר השבעה – משב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ

.5 משרד האוצר

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו )השופט ש' אלוני( מיום 19.6.90 בה"פ .554/89

פסק-דין

השופט א' גולדברג: .1 בטרם נקבע מועד לדיון בהמרצת הפתיחה, שהגיש המערער, ביקשו הצדדים

מבית המשפט קמא לסכם טענותיהם בכתב, בהתאם להצהרתם: "אין מחלוקות עובדתיות בינינו". לפיכך לא הביאו

בעלי הדין ראיות, מעבר לתצהירים שהגישו בתמיכה לטענותיהם )אם כי מתברר, מסיכומי הצדדים לפנינו, כי

חילוקי דעות עובדתיים קיימים ביניהם בכל זאת פה ושם(.

מתוך התצהירים ומפסק הדין עולות העובדות הבאות:

ביסוד המחלוקת ניצבים משק חקלאי )מס' 110; להלן – המשק( במושב משמר השבעה ובניין נוסף שהוקם

על חלק משטחו )להלן – הבניין הנוסף(. מושב משמר השבעה – מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ

)המשיב ; להלן – המושב( שוכר מבעל הקרקע, מינהל מקרקעי ישראל )הוא המשיב 2; להלן – המינהל( את שטחי

המושב על-פי חוזי שכירות, הנערכים בין הצדדים מעת לעת. בתום כל תקופת שכירות, הנקבעת, דרך כלל, לשלוש

שנים, נחתם בין הצדדים חוזה חדש, והאחרון שבהם הוא מיום .24.6.87 אין חולקים, כי זכויות המושב אינן רשומות

בלשכת רישום המקרקעין, אלא ברישומי המינהל והסוכנות היהודית בלבד. כן מוסכם על בעלי הדין, כי המתיישב,

חבר המושב, הוא בר-רשות בנחלתו.

המשיבה 1; נחמה צילביץ )להלן – האם(, ובעלה המנוח, בנימין צילביץ )להלן – האב(, ממייסדי המושב,

החזיקו במשק נושא הסכסוך וגרו בו. האב הלך לעולמו בשנת ,1980 ואין חולקים, כי האם היא שירשה את כל

זכויותיו במשק, בו היא מוסיפה להתגורר עד היום. בתם מאירה בצר )היא המשיבה 3; להלן – הבת( נשואה

למערער, אריה בצר, מאז שנת .1965 לבני הזוג צילביץ בן נוסף, רן צאלים.

.2 בתחילת שנות השבעים הסכימו האב והאם לאפשר לבתם ולחתנם – המערער – להקים למגוריהם את

הבניין הנוסף בחצר המשק. מאחר שעל-פי סעיף 19 להסכם בין המושב לבין המינהל "אסור לחבר האגודה

)המושב – א' ג'( לבנות במשבצת )המשק – א' ג'( מבנה כלשהו ו/או להוסיף תוספת למבנה קיים, ללא קבלת

הסכמת המשכיר )המינהל – א' ג'( מראש ובכתב", נערך ביום 8.4.74 "הסכם משולש" )להלן – ההסכם הראשון(

בין המינהל, בני הזוג צילביץ )המכונים בהסכם – המתיישב( והמושב, בו נתן המינהל הסכמתו לכך, כי המתיישב

יקים בשטחו של המשק יחידת דיור שנייה "עבור מאירה ואריה בצר". יחד עם זאת קבע סעיף 4 להסכם הראשון,

כי "המתיישב מצהיר כי יחידת הדיור הנוספת היא בבעלותו הבלעדית ומהווה חלק בלתי נפרד מנחלתו וכל הוראות

החוזה חלים )כך!( על הנחלה ועל יחידת הדיור הנוספת כיחידה אחת". ביום 23.1.75 פנו בני הזוג צילביץ במכתב

לסוכנות היהודית, בו ביקשו לאשר את מעמדם של הבת והמערער כבנים ממשיכים במשק. במכתב נאמר כך:

"תוך התקופה שאני ואשתי בחיים ישאר המשק בבעלותנו ובהחזקתנו. הבת ובעלה

יעזרו לנו בניהול המשק והם יהיו הממשיכים בו יורשיו החוקיים".

כן צורף למכתב מסמך, בו הצהיר הבן רן צאלים כך: "אני מוותר על זכויותי במשק הורי חלקה מס' 110

במשמר השבעה לטובת אחותי מאירה בצר".

ביום 31.5.74 אישר המושב, כי "בתו ובעלה של חברנו בנימין צילביץ נקבעו כבנים ממשיכים על משק

110". גם הסוכנות היהודית אישרה את המערער והבת כבנים ממשיכים, כעולה ממכתב הסוכנות מיום 12.3.75

למשרד השיכון. לאחר שניתנו אישורים אלה, החלה בניית הבניין הנוסף, ומחלוקת היא בין בעלי הדין בשאלה מיהו

שמימן את הקמתו. באת-כוח המערער טוענת, כי מרבית הסכומים שולמו מכספי בני הזוג בצר "כולל הלוואות

שלקחו כבנים ממשיכים", בעוד שהאם והבת טוענות, כי "בנייתו של בית בצר מומנה ברובה על ידי בני הזוג

צילביץ", ההורים. דא עקא, שבתצהיר מיום 14.2.88 )בו עוד ידובר( אישרה האם, "כי הבית במשק בו גרים בתי

וחתני נבנה על ידם לפני כ13- שנה מחסכונותיהם ומהלוואה אשר קבלו". ואף הבת מאשרת בתצהיר מאותו יום,

עליו חתמה ביחד עם המערער, כי "הבית בו אנו גרים במשק נבנה על ידינו לפני כ13- שנה, מחסכונותינו ומהלוואה

אשר קיבלנו".

.3 המערער והבת עברו להתגורר בבניין הנוסף לאחר הקמתו, והם גרים בו עד היום. כשביקשו להתקבל

כחברים במושב, התברר להם, כי עליהם להיות תחילה בעלי הזכויות במשק כולו ולבוא תחת האם בכל הקשור

לחברות במושב. על רקע זה נערך ביום 14.2.88 הסכם בין האם לבין המערער והבת )להלן – ההסכם השני(,

המורכב משני תצהירים. בתצהיר האחד מעניקה האם "במתנה, ללא תמורה, את זכויותי במשק, כבנים ממשיכים"

לבת ולמערער, בתנאים שפורטו בתצהיר. ובתצהיר השני מקבלים האחרונים את המתנה בתנאים שהעמידה האם

בתצהירה. אחד התנאים הוא, כי האם תהיה רשאית לגור בביתה שבמשק עד אחרית ימיה, ובתנאי אחר נקבע, כי

המערער והבת לא יעשו כל עיסקה במשק בלי שיקבלו את אישורה של האם. אין חולקים, כי הסכמת המינהל

להסכם השני לא ניתנה.

לאחר שנערך ההסכם השני התערערו היחסים בין המערער לבין אשתו )הבת(, וזו אף הגישה תביעה

למזונות לבית המשפט המחוזי. האם ביקשה לחזור בה מן המתנה שנתנה בהסכם השני, ולפיכך עתר המערער

לבית המשפט המחוזי כי יצהיר שהוא קיבל במתנה, ביחד עם אשתו, את כל זכויותיה של האם במשק, כפי שהן

רשומות ברישומי המינהל והמושב. לחלופין ביקש הצהרה על זכותו למחצית הזכויות במשק.

הכרעת הערכאה הראשונה

.4 בית המשפט המחוזי )השופט ש' אלוני( דחה את התובענה וחייב את המערער בהוצאות האם והבת.

תחילה התייחס השופט המלומד למעמדו של המערער כ"בן ממשיך" וקבע, כי הענקת התואר למערער ולבת

הייתה חסרת משמעות. זאת מאחר שעל-פי תקנות האגודות השיתופיות )חברות(, תשל"ג,1973- אין "בן ממשיך"

אלא ב"מושב עובדים", ואין לך "מושב עובדים" אלא זה שרשם האגודות השיתופיות סיווג אותו ככזה. כיוון שלא

הובאה ראיה על סיווג כאמור, "על כן בדין טוענים המשיבים כי בעניננו אין מדובר במושב עובדים".

בעניין מידת עבירותן של זכויות האם קבע בית המשפט, כי "במערכת היחסים בין כל בעלי הזכויות על

המשק... אין כל מניעה להעברת הזכויות במשק בכפיפות לקבלת אישורים מסויימים, ובראשם הסכמה של מינהל

מקרקעי ישראל". מאחר שבמקרה דנן הסכמה זו לא ניתנה –

"אין לראות את התחייבות עצמה משוכללת כל עוד לא ניתנה ההסכמה. בתוך

תצהירה של המשיבה 1 המעניק מתנה למבקש ולמשיבה ,3 יש לקרא, בהכרח, תנאי

המכפיף את התחייבות להסכמתו של המינהל והצורך בהסכמה זו הופך להיות חלק

מן ההתחיבות".

כיוון שכך, סבר השופט המלומד, כי ההסכם השני, בו התיימרה האם להעניק למערער ולבת את המשק

כולו, לא הבשיל לכלל מתנה גמורה ונותרה בגדר התחייבות לתת מתנה. על-כן רשאית הייתה האם לחזור בה

מהתחייבותה. זאת גם בשל כך שלא נתקיים אף לא אחד מן התנאים המסייגים את זכותו של מי שהתחייב לתת

מתנה לחזור בו מהתחייבותו )סעיף 5)ב( לחוק המתנה, תשכ"ח1968-(: לא נטען כי האם ויתרה בכתב על רשותה

לחזור בה מהמתנה, שינוי מצב בהסתמך על ההתחייבות לא התקיים כאן, שכן ההסכם השני נערך רק בשנת

,1988 והבניין הנוסף כבר הושלם בשנת .1976 בית המשפט קמא לא התעלם מן ההשקעות שהשקיע המערער

בבניין הנוסף, אלא שלדבריו –

"העובדה שהמבקש השקיע כספים בבניית הבית עדיין לא יכולה להעניק לו זכויות

במשק כולו,שהבית תופש בו רק חלק קטן ביותר. אפשר ולמבקש יש עילה כלשהי

בקשר עם הוצאות אלה, אך עילה זו אינה יכולה להתברר בדיון הנוכחי, שבמסגרתו

ובמסגרת השאלות העומדות להכרעה בו, אותן השקעות אין בכוחן להעניק למבקש

זכויות כלשהן במשק ואין בכוחן לשלול מאת המשיבה 1 את הזכות לחזור בה מן

המתנה".

מכאן הערעור.

בר-רשות ועבירות זכותו

.5 בבחינת טיב זכויותיה של האם ומידת עבירותן יצא בית המשפט קמא מנקודת הנחה שמדובר בזכויות של

"בר-רשות", כמוסכם על הצדדים בנושא זה )כעולה מעמ' 1 לפרוטוקול מיום 2.7.89(. כיוון שכך, נחיל גם אנו על

המקרה את דיני "בר הרשות", כפי שפותחו בפסיקת בית-משפט זה, וזאת מבלי לחוות דעה בשאלה, "אם המעמד

של בר-רשות עודנו שריר וקיים למן כניסתו לתוקף של חוק השכירות והשאילה, תשל"א1971-" )הערתה של

המשנה לנשיא, השופטת בן-פורת, בע"א 496/82 חזן ואח' נ' סלונים ואח', פ"ד לט )2( ,337 בעמ' 344 מול

אות השוליים ג(. אכן, לפנינו ניסתה באת-כוח המערער לטעון, בניגוד להסכמתה בבית המשפט קמא ולדרך בה

נוהל הדיון שם, כי זכויות האם מוסדרות על-ידי חוק השכירות והשאילה, תשל"א.1971- אולם גם זאת טענה רק

בחצי פה, ורק לעניין דרישת ההסכמה מצד המינהל, ולא ליתר השאלות שיידונו להלן בעניין ביטול הרשות. נוכח

הרקע הדיוני בבית המשפט קמא עלינו לצאת מנקודת הנחה, כי מדובר בזכות רישיון שניתנה לאם, שאין בידה

להעבירה בלא הסכמת המינהל, וזאת בשל האמור בחוזה המסגרת בין המינהל והמושב, לפיו אין להעביר זכויות

בלי לקבל את הסכמת המינהל "מראש ובכתב" )לעניין עבירותה של זכות הרישיון במשקי מושבים ראה ע"א

103/89 מ' אזולאי נ' פ' אזולאי ואח', פ"ד מה )1( ,477 דברי הנשיא שמגר בעמ' 481 מול אות השוליים ז(.

אולם כשניתנת הסכמה אשר כזאת, העברת הרישיון היא מיידית, ללא צורך ברישומו על שם הנעבר )שהרי אין

זכויות המושב והמתיישבים רשומות בלשכת רישום המקרקעין(, ודי במסירת המסמך לידי מקבל המתנה המזכה

אותו לקבלה )סעיף 6 לחוק המתנה, וראה ע"א 641/83 א' פרידמן נ' י' פרידמן ואח', פ"ד מ )2( 253(.

ההסכם השני

.6 סבורני, כי צדק השופט המלומד במסקנתו, כי המתנה שבהסכם השני לא הושלמה, וכי זכאית הייתה

האם לחזור בה מהתחייבותה להעניק את המשק כולו למערער ולבת. עורכת הדין בן יוסף, באת-כוחו המלומדת

של המערער, טוענת, כי קריאת התנאי המתלה של הסכמת המינהל אל תוך התחייבותה של האם נוגדת את

כוונתם המוצהרת של הצדדים להעביר לאלתר את זכויותיה של האם במשק למערער ולבת. דומני, כי בדברים אלה

יש משום התפרצות לדלת פתוחה, שכן אף המשיבות אינן טוענות כי בשעת ההתחייבות הייתה האם מעוניינת

לקבל תחילה את הסכמת המינהל. כל טענתן היא, כי קבלת הסכמה זו כפויה הייתה עליה, ובכך הדין עמן.

סעיף 27)ב( לחוק החוזים )חלק כללי(, תשל"ג1973- )להלן – חוק החוזים(, קובע:

"חוזה שהיה טעון הסכמת אדם שלישי או רשיון על פי חיקוק, חזקה שקבלת

ההסכמה או הרשיון היא תנאי מתלה".

על סעיף זה נאמר בע"א 767/77 בן חיים נ' כהן, פ"ד לד )1( :253

"דומה כי לשון הסעיף ברורה וחד משמעית, הוא קובע שאפילו לא נאמר דבר בחוזה

עצמו, הרי עצם העובדה שקיום החוזה טעון הסכמת צד ג הופכת אותו אוטומטית

לחוזה מותנה..." )דברי השופט אשר בעמ' 569 בין אותיות השולייים א-ב(.

במקרה שלפנינו, כל העברה של זכויות על-ידי המושב טעונה, כאמור, הסכמת המינהל "מראש ובכתב".

ומאחר שהמתיישבים יונקים את זכויותיהם מחוזה המסגרת עם המושב, אין מנוס, כאמור, מלראות את הסכמת

המינהל תנאי מוקדם גם לכל הקניה של זכויות על-ידי המתיישבים כיחידים. מה עוד שבחוזה המסגרת עם המושב

ישנה התייחסות ישירה לכך ש"אסור לחבר האגודה להעביר ו/או למסור לאחר את זכויות השימוש שלו במשקו

לרבות בית המגורים אלא אם קיבל לכך הסכמת המשכיר בכתב ומראש". באת-כוח המערער אף היא אינה

מתכחשת להוראה שבחוזה המסגרת, המחייבת קבלת הסכמה מהמינהל, אך מבקשת היא להסתמך על דבריה

של פרופ' ג' שלו בספרה דיני חוזים )דין, תש"ן( ,351 כי:

"עניינה של החזקה הקבועה בסעיף 27)ב(, כמו כל שאר הוראות החוק בנושא

התנאים, הוא תנאי-רצון, הנובעים מהסכמת הצדדים, ולא תנאים מן הדין. התנאי

המתלה האמור בסעיף קטן זה אינו נובע במישרין מדרישה שהחוק מצבי להסכמת

אדם שלישי או לרשיון, אלא מחזקה בדבר רצון הצדדים. רצון הצדדים הופך את

דרישת החוק להסכמה של אדם או לרשיון, לתנאי מתלה של החוזה שביניהם".

ומאחר שבמקרה דנן אין הסכמת המינהל מהווה חלק מרצון הצדדים, הרי נסתרה, על-פי הנטען, החזקה,

ואין לראות עוד בהסכמת המינהל משום תנאי מתלה למתנה. מוסיפה עורכת-דין בן יוסף ומקשה: "אם היה נחתם

חוזה מכר בין שני צדדים שאינם קרובי משפחה, האם היו באים, כטענת המינהל, ואומרים שלמרות שעל פי דיני

החוזים חוזה המכר קיים, הרי בכל זאת משלא נתקבלה הסכמת המינהל מראש ובכתב – החוזה בטל"?

סבורני, כי גם אם צודקת פרופ' שלו בכך שהחזקה הקבועה בסעיף 27)ב( היא חזקה בדבר רצון הצדדים,

וגם אם נאמר כי אלה אכן לא התכוונו בענייננו להתלות את המתנה בהסכמת המינהל, עדיין אין אפשרות לראות

במקרה זה את המתנה כמושלמת, ולפנינו רק התחייבות לתתה. זאת, מאחר שגם אם אין הסכמת המינהל בגדר

תנאי מתלה לעצם ההתחייבות, מהווה ההסכמה תנאי לעצם ההעברה. שהרי ראינו, כי אין המתיישבים רשאים

להעביר זכויותיהם לאחרים מבלי לקבל את הסכמת המינהל "מראש ובכתב" )השווה את הנאמר בע"א 62/77

סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נ' קראוס ואח', פ"ד לא )3( ,695 מפי השופטת )כתוארה דאז( בן-פורת

בעמ' 696 מול אות השוליים ז, כי: "ברור, לדעתי, כי ללא הסכמת המינהל אין העיסקה בת-ביצוע"(. אכן, לו היה

מדובר בעיסקת מכר, ייתכן מצב בו אין מקום לראות בהסכמת המינהל תנאי המתלה את עצם ההתחייבות, וזו

תעמוד בעינה גם בטרם ניתנה ההסכמה. שכן בעיסקת מכר יכול המוכר ל"היתפס" על התחייבותו, גם כשאין בידו

אפשרות חוקית לקיימה. אם כי פשיטא הוא, שכל עוד לא ניתנה הסכמת המינהל, לא יכולה ההתחייבות להבשיל

לכדי הקניה מלאה של הזכות. גם דבריה של הפרופ' שלו שצוטטו מוסבים על הפן החוזי שבהתחייבות, ולא על

ההיבט הנוגע להעברת הקניין על-פי החוזה. אכן, אפשר שהחיוב החוזי לא יהיה מותנה, גם אם הוא טעון הסכמת

אדם שלישי, שהרי אך חזקה היא כי ההסכמה היא בגדר תנאי מתלה להתחייבות )לסתירה החזקה האמורה

בסעיף 27)ב( הנ"ל ראה גם ע"א 195/84(. במקרה אשר כזה יוכל הנעבר לזכות בסעדים בשל אי-קיום ההתחייבות

מצד המעביר, וההתחייבות תתפרש, כאמור, כבת-תוקף וכבלתי מותנית, גם בלא שניתנה ההסכמה )אם כי הוא לא

יזכה בסעד האכיפה אם החוזה אינו בר-ביצוע – ראה סעיף 3)1( לחוק החוזים )תרופות בשל הפרת חוזה(,

תשל"א1970-(. אולם ביצועו של החוזה איננו תלוי תמיד רק ברצונם של הצדדים, ויש שהוא בלתי אפשרי כל עוד

לא תינתן הסכמה של אדם שלישי. כך יכול אדם להתחייב למכור מה שאינו שלו, אך אין בכוחו )פרט לחריגים של

תקנת החשוק שאינם מתעוררים במקרה שלפנינו( להוציא התחייבות זו מן הכוח אל הפועל.

אפשר שהחוזה יהא תוקף לכל דבר ועניין, ולא חוזה מותנה, והקונה יהיה זכאי לסעדים בשל הפרת חוזה

)פרט לאכיפה(, משלא זכה בבעלות המלאה, מבלי שיידרש קיומו של תנאי כלשהו ל"שכלול" ההתחייבות. מהקונה

יישלל סעד האכיפה לא בשל מגבלות הקשורות בדיני החיובים, אלא בשל דיני הקניין והכלל הגדול quod dat nemo

habet non. לפיכך, אפשר שבית המשפט קמא לא דקדק בלשונו כשקבע, כי "אין לראות את ההתחייבות עצמה

משוכללת כל עוד לא ניתנה ההסכמה", וכי "יש לקרא, בהכרח, תנאי המכפיף את ההתחייבות להסכמתו של

המינהל והצורך בהסכמה זו הופך חלק מן ההתחייבות". שכן ראינו, כי ההתחייבות יכולה להיות בלתי מותנית, גם

כשמימושה תלוי בתנאי, ואפשר שכך הוא בענייננו. אלא שבמקרה דנן מדובר בהתחייבות לתת מתנה, ועומדת

לנותן המתנה הזכות לחזור בו מן ההתחייבות כל עוד לא הושלמה המתנה, כאמור בסעיף 5)ב( לחוק המתנה.

מכאן, שבכל מקרה צדק בית המשפט קמא בכך, שכל עוד לא ניתנה הסכמת המינהל, אנו מצויים רק בשלב

ההתחייבות לתת מתנה, ורשאית הייתה האם לחזור בה ממנה.

.7 אוסיף עוד, כי גם הסתמכותה של באת-כוח המערער על חוק השכירות והשאילה איננה יכולה להועיל

במקרה זה, אפילו נתיר לה לחזור בה מהסכמתה לכך שבענייננו מדובר בבני-רשות. הפרקליטה המלומדת

מבקשת להיבנות מהאמור בסעיף 22 לחוק השכירות והשאילה, כאילו מאפשר הוא לשוכר להעביר את זכותו

לאחר ללא הסכמת המשכיר, ועל-אף האמור בחוזה השכירות. לפיכך נטען, כי אם נראה בזכותה של האם זכות של

שוכרת, הרי זכאית הייתה להעבירה בלא הסכמת המשכיר )המינהל(, וממילא הושלמה המתנה ואין עוד על דרך

חזרה ממנה. דא עקא, כי סעיף 22 הנ"ל קובע, שלשם העברת הזכות, חרף התנגדות המשכיר ועל-אף האמור

בחוזה השכירות, יש צורך שהמשכיר לא יסכים להעברה "מטעמים בלתי סבירים", וגם אז יכול הדבר להיעשות רק

בדרך של חיובו של המשכיר על-ידי בית המשפט, ולא תיתכן עיסקה עצמאית של הצדדים לחוזה, שתכפה זאת על

המשכיר. במקרה שלפנינו גם לא נטען, כי המינהל התנגד להעברה מטעמים בלתי סבירים )שהרי הוא כלל לא

נתבקש לאשר את ההעברה טרם שחזרה בה האם מהמתנה(, ועל-כן אין אף צורך לקבוע, אם נכנס מקרה זה לסוג

המקרים בהם יאשר בית המשפט העברה של זכויות השוכר חרף התנגדות המשכיר ועל-אף האמור בחוזה

השכירות.

.8 ייתכן שהדין הוא עם באת-כוח המערער, והסכמת המינהל היא אכן "ענין טכני פורמאלי", כשהיא ניתנת

כדבר שבשיגרה. אולם גם על רישום הזכות בספרי האחוזה ניתן לומר כי הוא עניין "טכני פורמאלי", ובכל זאת

נפסק )בע"א 404/84 י' סעתי נ' פ' סעתי ואח', פ"ד מא )2( 477 בעמ' 490 בין אותיות השוליים ה-ו(, כי –

"הבעלות בדבר מתנה שהיא נכס מקרקעין אינה עוברת למקבל המתנה אלא על-ידי

רישום. לא נרשמה המתנה, הריהי התחייבות לתת מתנה. על התחייבות כזו חלות

הוראות סעיף 5 של חוק המתנה. התשובה )צ"ל – החשובה( לענייננו היא זו שבסעיף

5)ב(:

'כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן

לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו'".

לשונו של החוק ברורה ואינה מותירה סימני שאלה באשר לכוונתו. המחוקק ביקש לשייר בידי נותן המתנה

את הכוח לחזור בו מהתחייבותו )בסייגים המנויים בסעיף( כל עוד לא הושלמה המתנה, יהיו הטעמים שבשלהם לא

הושלמה ההקניה אשר יהיו, ואפילו הם "פורמאליים" או "טכניים".

בעניין זה טוענת באת-כוח המערער, כי חזרתה של האם מן המתנה עומדת בסתירה לחובתה על-פי סעיף

39 לחוק החוזים. בטענה זו אין כל ממש. לא רק שנקבע בשורה של פסקי-דין, כי העמידה על זכויות חוזיות

וחוקיות, כשלעצמה, איננה נוגדת את עקרון תום הלב )ראה: ע"א ,601/82 107/83 בנק לאומי לישראל בע"מ נ'

.H.B.M.G Schiffarts Israel Conitinent .S.I.C ואח'; אלאלוף ושות' ספנות בע"מ וחא' נ' בנק לאומי

לישראל בע"מ ואח', פ"ד מ )2( ,673 דברי השופט מלץ בעמ' 684 מול אות השוליים ז; ע"א 11/84 רבינוביץ נ'

שלב – הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ ואח', פ"ד מ )4( ,533 דברי הנשיא שמגר בעמ' 546 מול אות

השולים ז; ע"א 795/86 לודאית חברה לבנין בע"מ נ' השקעות שיכלים בע"מ ואח', פ"ד מא )3( ,645 דברי

השופט וינוגרד בעמ' 649 מול אות השוליים ה; ע"א 538/86 זמיר ואח' נ' הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ

פ"ד מב )4( ,433 בעמ' 436 מול אות השוליים ו(, אלא שספק הוא אם חזרה מן המתנה )כשחזרה זו אפשרית(

כפופה כלל לעקרון תום הלב.

לא למותר הוא להוסיף, כי אך מובן הוא, כי משאלתה של האם בעבר, כי המערער והבת ימשיכו את

השושלת ויפעילו את המשק המשפחתי, איננה עומדת עוד במבחן המציאות, משנתערערו היחסים בין המערער

לבין הבת, וניתן להבין ללבה, כשאיננה מעוניינת עוד להעניק במתנה את זכויותיה במשק כולו גם למערער. מכאן

שאין לדבר כלל על חוסר תום-לב מצד האם, אלא במימוש טבעי שלזכות החזרה מן ההתחייבות עקב שינוי ברור

שחל בנסיבות. אכן, צודקת באת-כוח המערער, כי מקום שהושלמה המתנה, אין, בדרך כלל, לקרוא לתוכה תנאי

מכללא, לפיה היא תתבטל כשיתערערו היחסים בין הצדדים )ע"א 343/87 , דברי הנשיא שמגר בעמ' 164 מול

אות השוליים ו(, אך במקרה שלפנינו לא רק שטרם הושלמה המתנה, והכוח לחזור מן ההתחייבות מסור היה לאם

בחוק, אלא שחזרה זו אף אינה נגועה בדופי מוסרי.

בן ממשיך

.9 האם רכשו המערער והבת את הזכויות במשק בשל היותם "בנים ממשיכים" מאז שנת 1975? אין דעתי

כדעת השופט המלומד בבית המשפט קמא, אשר סבר, כי למוסד "הבן הממשיך" אין כל משמעות בהקשר הנדון,

משלא הוכח כי המושב לא סווג כמושב עובדים. ת קנה 3א לתקנות האגודות השיתופיות )חברות(, המסדירה את

נושא ה"בן הממשיך", אכן חלה, על-פי סעיף-קטן)ח( לתקנה, רק על אגודה שסווגה על-ידי רשם האגודות

השיתופיות כמושב עובדם, ואמנם לא הובאה לפני בית המשפט קמא ראיה ישירה על כך שרשם האגודות

השיתופיות אכן סיווג כך את המושב. אולם, במקרה דנן, סיווגו של המושב כמושב עובדים מוכח לכאורה מתוך שמו

הרשמי: "מושב משמר השבעה – מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ" )המופיע גם על הנייר הרשמי של

המושב ועל החותמת הרשמית שלו(. ראיה לכאורית זו לא נסתרה, ולפיכך איננו נזקקים לראיה הנוספת שמבקש

המערער להגיש בשלב הערעור )בבש"א 3682/91(, כי המושב הוא מושב עובדים, ובידינו להניח כי כשמו כן הוא.

שאלה אחרת הינה, מהן הזכויות אשר רוכש מי שהוכר בדרך הקבועה בתקנה 3א הנ"ל כ"בן ממשיך". כבר

נפסק. כי "המושג 'בן ממשיך' הוא יציר תקנות האגודות השיתופיות )חברות(, תשל"ג1973-", כש"עניינן של

התקנות הנ"ל בקביעת מסגרת היחסים בין הבן הממשיך והאגודה" בלבד )ע"א ,103/89 הנ"ל, בעמ' 482(. מובן,

על-כן, כי התקנות אינן יוצרות את זכויותיו של "הבן הממשיך" ואינן יוצרות העברה של הזכויות מן המתיישב אל

"הבן הממשיך", בלעדי מסמכים והסכמים נפרדים שיש בכוחם להעניק את הזכויות. תקנה 3א)א( רק מדירה מיהו

"בן ממשיך" )"בן אחד בלבד, או בן מאומץ אחד, או נכד אחד של בעל משק, לרבות בן-זוגו של בן ממשיך, המחזיק

בעצמו או יחד עם הוריו מכוח הסכם עם הוריו או מכוח התחייבות בלתי חוזרת בכתב של הוריו או מכוח ירושה,

במשק חקלאי, בתור בעלים, חוכר, חוכר משנה או כבר-רשות של מוסד מיישב או של האגודה..."(. תקנות 3א)ב(-

)ד( מסדירות את קבלת הבן הממשיך כחבר באגודה, ותקנה 3א)ז( קובעת, כי: "היתה העברת זכות במשק חקלאי

טעונה אישור האגודה על-פי תקנותיה, יראו כאילו ניתן לבן ממשיך אישור כאמור אלא אם לא נתקבל הבן הממשיך

כחבר באגודה על-פי פסק הבוררות כאמור בתקנת משנה )ג(". ההליך של "בן ממשיך" מסדיר, אם כן, את חברותו

של הבן באגודה, מסיר מכשולים מרצון ההורים להעביר את זכויותיהם במשק אל הבן הממשיך ומבטיח לבן, כי

האגודה לא תערים קשיים על דרך רכישת הזכויות. כפ שמתארת זאת פרופ' ס' אוטולנגי:

"...'הבן הממשיך', הלא הוא הבן שבונה את ביתו בחלקה א', ליד בית ההורים, מעבד

עימם את המשק, ומצפה לכך שעם מותם, בבוא היום, יהיה הוא בעל המשק

במקומם" )"ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק במושב עובדים" עיוני משפט

ט )תשמ"ג-מ"ד(,469 489(.

אולם על-מנת שתתממש ציפייה זו, דרוש מקור נוסף, חיצוני ובעל תוקף משפטי, אשר יש בו לזכות את

"הבן הממשיך" בזכויות ההורים )ראה ע"א 103/89 הנ"ל, שם נדון "טופס הצהרה והתחייבות", שבו ביקשו

ההורים להעניק את הזכויות במשק לבן הממשיך לאחר מותם, ונקבע, כי הבן הממשיך לא רכש כל זכויות, שכן

לטופס הנדון לא היה תוקף מחייב בשל דיני הירושה(. זאת בהבדל מן היחסים שבין "הבן הממשיך" לבין האגודה,

כשבמישור זה יש, כאמור, למעמד של "בן ממשיך" משמעות משפטית עצמאית.

הנה כי כן, עניין לנו בשני מישורים משפטיים שונים. האחד, מישור היחסים שבין ה"בן הממשיך" להוריו, בו

נקבעות זכויותיו במשק, שאינן מוענקות מעצם היותו "בן ממשיך", ונדרשת בנוסף גם בעברת זכויות מבעליהן

)קרי: ההורים( אליו. המישור השני נוגע ליחסים שבין "הבן הממשיך" והאגודה, המוסדר בתקנות, ולו נפקות רק

בהתמלא המישור הראשון.

מתן הרישיון למערער ולבת

.9 השאלות המתעוררות, אם כן, הינן: האם השכיל המערער להצביע על המקור, שמכוחו הוא רכש מן

ההורים זכויות במשק )כולו או חלקו(, מעבר למעמדו כ"בן ממשיך", ואם כן, מה טיבן של הזכויות? האם יכלה האם

לחזור בה מאותה הענקה? סבורני, כי מן החומר הנמצא לפנינו עולה בבירור, כי האם והאם העניקו למערער ולבת

את זכויות ה חזקה, השימוש והמגורים בבניין הנוסף ובקרקע שעליה הוא ניצב )אך לא במשק כולו(, וזאת עוד

בשנים ,1974-1975 כשלהענקה זו ניתנה הסכמת המינהל "בכתב ומראש", כנדרש. מסקנה זו נלמדת מצירופן של

העובדות הבאות:

א. בחוזה הראשון ניתנה הסכמת המינהל לבקשת ההורים, כי תוקם על נחלתם יחידת דיור שנייה עבור

המערער והבת. בסעיף 2 לחוזה הראשון התחייבו ההורים כי "יחידת הדיור תהא מיועדת למגורים של בני

המשפחה )כמפורט לעיל( בלבד ולא תשמש לכל מטרה אחרת". בני המשפחה "המפורטים לעיל" בהסכם הם

המערער והבת בלבד, ומכאן ברורה כוונת ההורים להעניק לבתם ולחתנם את החזקה הייחודית בבנין שייבנה.

מעמדם של המערער והבת באותם מקרקעין היה כשל בעלי רישיון. בין בעלי הדין מוסכם, כאמור, כי מעמדם של

ההורים במשק היה של בני-רשות, ולפיכך יש לראות את הזכות שאלה העניקו למערער ולבת כמעין "רישיון

משנה" שנתן בר הרשות הראשי. מן ההסכם הראשון עולה, כי הסכמת המינהל ניתנה רק משהצהיר המתיישב

)ההורים( בסעיף ,4 "כי יחידת הדיור הנוספת היא בבעלותו הבלעדית ומהווה חלק בלתי נפרד מנחלתו וכל הוראות

החוזה חלים )צ"ל: חלות – א' ג'( על הנחלה ועל יחידת הדיור הנוספת כיחידה אחת". יוצא מזה, שההורים לא

העבירו את כל זכויותיהם באותו חלק של המשק שמסרו לבת ולמערער, ולא ניתן להבין אלא זאת שהעניקו להם

"רישיון משנה" בו.

ב. עצם העובדה, שהמערער והבת אכן הקימו בפועל את הבניין הנוסף על החלק שיועד להם בתוך המשק

והתגוררו בו מאז שנת ,1976 בלי שההורים ויתרו על איזו זכות שיש להם במשק, אינה יכולה להתפרש אלא כמתן

רישיון מצד ההורים.

ג. מתן המעמד של "בן ממשיך" למערער ולבת, עובר לתחילת הבנייה, גם הוא מצביע על כך שההורים

נתכוונו להעניק לבתם ולחתנם זכויות ביחידת הדיור השנייה. ואכן, עולה מהמסמכים שצורפו לכתבי הטענות זיקה

ברורה בין היות המערער והבת "בנים ממשיכים" לבין הלוואות שלקחו לשם השקעה בבניין המוקם )כך מוצאים

אנו בנספח לתצהיר המערער, שהינו טופס בקשה לשחרור כספי הלוואה ממשרד השיכון, כי מטרת ההלוואה הינה

"בנית בית – בן ממשיך"(. עוד מתברר, כי המערער והבת לא החלו בבנייה מיד לאחר שניתנה הסכמת המינהל,

אלא המתינו עד שהוכרו כבנים ממשיכים, ורק אז לוו כספים והשקיעו בבנייה. לא יכול להיות ספק, כי הם לא היו

בונים, אלמלא הובטחה להם, מראש, הזכות לגור ולהשתמש בבניין, אשר יהיה למעשה, גם אם לא להלכה,

"שלהם".

המסקנה המתבקשת מצירופן של העובדות האמורות היא, כי המערער והבת קיבלו בשעתו רישיון לתקופה

בלתי מוגבלת לחזקה ייחודית בחלק משטח המשק, לבניית הבניין הנוסף בשטח זה ולמגורים בו.

חזרה מן הרישיון

.10 האם זכאית האם במקרה זה להביא את זכויותיהם של המערער והבת לידי גמר באופן

חד-צדדי? כאמור, מחילים אנו בשאלה זו, על-פי הסכמת הצדדים, את דיני הרישיון. אכן, בפסקי-דין מוקדמים אנו

מוצאים אמירות, לפיהן "רשיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, איננו 'הסכם' במובן החוקי של המלה. רשיון כזה

מתפרנס מדי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה, והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, כי אין ברצונו

להמשיך בהענקת הרשיון" )ע"א 96/50 צינקי ואח' נ' כיאט ואח', פ"ד ה ,474 דברי השופט זילברג בעמ' 479

בין אותיות השוליים א-ב(; "רשות-חינם, ניתנת לביטול בכל עת על-ידי כך שנותן הרשות מגלה דעתו כי אין ברצונו

להרשות יותר את הפעולות לגביהם ניתנה הרשות" )ע"א 346/62 פ' רכטר ואח' נ' מנהל מס עיזבון, ירושלים,

פ"ד יז ,701 דברי השופט מני בעמ' 708 מול אות השוליים ד(. אולם כבר בע"א 160/62 הושארה "בצריך עיון

רב" השאלה, אם אמנם אין רישיון, אפילו רישיון חינם משום "הסכם במובן החוקי של המלה" )שם, בעמ' 1779

מול אות השוליים ה(, ובע"א 346/62 הנ"ל אף חלק השופט ח' כהן על דברי השופט מני, שצוטטו לעיל, ולדעתו:

"אמת נכון הדבר כי המנוח לא קיבל תמורה עבור רשות זו; אבל אין בעובדה הזאת

כשלעצמה כדי להצדיק ביטולה ככל שיעלה על רוחו: כל רשות ורשות, ותנאי ביטולה,

תלויים בנסיבותיה המיוחדות שלה" )שם, בעמ' 710 בין אותיות הושליים ה-ו(.

ציון דרך בנושא זה הינו ע"א 87/62 י' בדיחי נ' ש' בדיחי, פ"ד טז 2901 בו מציין השופט )כתוארו דאז(

לנדוי, בהתייחסו לשאלת כוחו של המרשה לבטל את הרישיון, כי:

"כידוע, דשו בה בתי-משפט אנגליים הרבה בסוגיה זו, בלי שהושגה שם אחידות

דעים בין שופטים וסופרים. מכל מקום, כיום מן המוסכמות הוא שאבד הכלח על

הלכת (1845) Leadbitter .v Wood, שאדם המשתמש במקרקעין על-פי רשיון, אפשר

תמיד לסלקו משם, אף שנתן תמורה בעד הרשיון, ותרופתו היחידה היא קבלת

פיצויים. עוד במאה ה19- הסתמן קו תקדימים אחר שריכך את חומרת הדין בענין זה

התגבשה האחרונות ובשנים) Plimmer v. Mayor of Wellington; (1884) ראה)

הלכה חדשה, על יסוד דיני היושר, שלפיה מונעים בתי-המשפט את סילוקו של

בעל-רשיון, כאשר הסכם הרשיון נותן לו זכות להשתמש בקרקע לתקופה מסויימת או

אף ללא הגבלת זמן, והצדק דורש את קיום החוזה בעין. ההסכם יכול להיות מפורש,

אך הוא גם יכול להשתמע מן הנסיבות" )שם, בעמ' 2905 בין אותיות השוליים ה-ו(.

כן ניתן משקל בפסיקה לשאלה, אם מקבל הרישיון השקיע השקעות בקרקע, כשעובדה זו נלקחה בחשבון,

לצד יתר השיקולים, בבוא בית המשפט לבחון אם רשאי הנותן לחזור בו מן הרישיון )ראה ע"א 92/69 פ' מ' חיר נ'

מ' פ' חי'ר חי'ר, פ"ד כג )2( 197(. גם במקום בו אושר סילוק היד, נקבע, כי מקבל הרישיון זכאי לפיצוי בשווי

השבחת הקרקע )ע"א 515/76 לוי ואח' נ' ויינמן ואח', פ"ד לא )2( 127(; ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת

ובית מדרש החסידים, פ"ד לא )3( 210(. כמו כן הובא בחשבון משך התקופה בה החזיק בר הרשות בקרקע

)ע"א 463/79 ח' גבראן נ' ס' ג'בראן, פ"ד לו )4( 403(. סיכומה של ההלכה בע"א 496/82 , בו אימץ הנשיא

שמגר או מבחן הצדק, אשר יקבע בנסיבות כל מקרה ומקרה, אם ניתן הרשיון לביטול, אם לאו.

"המסקנה, לפיה דורש הצדק את קיום החוזה, צריכה להתבסס על נסיבותיו של כל

ענין וענין, ועל כן יש לבדוק את העובדות כדי ללמוד ולהסיק מהן, אם אכן זו המסקנה

המתבקשת" )שם, בעמ' 342 בין אותיות השוליים א-ב(.

.11 סבורני, כי במקרה שלפנינו מטה הצדק את הכף לעבר אי-מתן האפשרות לבטל את הרישיון. כפי

שראינו לעיל, התכוונו הצדדים בעת מתן הרישיון להעניק למערער ולבת את הזכות לצמיתות, כשברור היה לכול, כי

הבנין המוקם יהיה למעשה, גם אם לא על-פי שורת הדין, רכושם של המערער והבת, ורק המניעה המשפטית

לפצל את הזכויות במשק כלפי המינהל )עליה עומד המינהל גם בטיעונו לפנינו( חסמה בעד רישום הזכויות מיידית,

באופן שבו רשומות זכויות ההורים. כן יש להביא בחשבון את ההיקף הגדול של ההשקעות שעשו המערער והבת

בקרקע )השונה בתכלית מן ההשקעות השוליות יחסית שבהן היה מדובר בע"א 496/82 , שם אושר ביטול

הרישיון(, ואת העובדה כי השקעות אלה נעשו בהסתמך על מתן הרישיון לצמיתות, בידיעת הנותן ובעידודו ומתוך

הבנה כי יהפכו בעתיד, גם באופן פורמאלי, לרכושם הבלעדי של מקבלי הרישיון. אכן, טוענות המשיבות, כאמור, כי

המימון לבניין לא בא מכיסם של המערער והבת, אלא ההורים הם שמימנו את עיקר הסכום. אולם משהסכימו

הצדדים, כי לא יובאו ראיות במשפט, עומדות הודאות הבת והאם בדבר השקעות המערער )והבת( בעינן. שיקול

נוסף הוא משך הזמן הארוך בו מתגוררים המערער והבת בנכס. ולבסוף, אין מדובר כאן ב"רישיון חינם" במובנו

המקובל של הביטוי, שכן כעולה מחומר הראיות, נתנו ההורים את הרישיון גם על-מנת ש"הבת ובעלה יעזרו לנו

בניהול המשק", ועזרה זו אכן ניתנה במשך השנים, במידה כזו או אחרת.

סיכומו של דבר, סבורני כי יהא בכך אי-צדק בולט, אם לאחר שהועמדה לרשות המערער חלקת קרקע

)המהווה אחוז קטן משטח המשק(, למען יקים עליה את ביתו, והוא אכן השקיע בו את מיטב כספו, יבוטל הרישיון

באופן חד-צדדי. ואילו האם, שהעמידה בשעתו לרשות המערער רק חלק קטן ביותר מן המשק, תזכה עתה בבניין

שהוקם על שטח זה, כשלמערער לא תיוותרנה כל זכויות בבניין.

.12 התוצאה היא, כי יש לקבל את הערעור בחלקו ולהצהיר, כי המערער והבת רכשו, בהסכמת המינהל,

זכויות של בני רשות בבניין הנוסף ובשטח שעליו הוא ניצב )אך לא במשק כולו, כפי שטען המערער(, וזכויות אלה

אינן ניתנות לביטול חד-צדדי על-ידי האם. תוצאה זו אינה מביאה ל"פיצול נחלה", שכן הזכויות של המערער הן

כלפי האם, ובו בזמן מוסמכת האם להיות בעלת הדברים" עם המינהל בכל הנוגע למשק כולו.

בנסיבות אלה הייתי מציע, כי כל צד יישא בהוצאותיו בשתי הערכאות, וצו ההוצאות של בית המשפט קמא יבוטל.

הנשיא מ' שמגר: אני מסכים.

השופט י' מלץ: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט גולדברג.

ניתן היום, י"א בתשרי תשנ"ג )8.10.92(.