עא 8704/99 *** אורה בן ציון נ' ההסתדרות הכללית של העובדים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 8704/99

בפני: כבוד השופט י' טירקל

כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

כבוד השופט א' גרוניס

המערערת: אורה בן ציון

נ ג ד

המשיבים: .1 ההסתדרות הכללית של העובדים

.2 נכסי ההסתדרות )נדל"ן( בע"מ

.3 מועצת פועלי חיפה

lawdata - דטהחוק.4 ניר שיתופי - אגודה ארצית שיתופית

להתיישבות עובדים

ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה

בת"פ 30033/96 שניתן ביום 24.10.99 על ידי

כבוד השופט ש' פינקלמן

תאריך הישיבה: כ"ט באדר ב'

תשס"ג

2.4.03

בשם המערער: עו"ד רחמים בובליל

בשם המשיבים: עו"ד משה בלטר; עו"ד לימור סובול

פסק-דין

השופטי' טירקל:

רקע

.1 לאה רקוב ז"ל, היתה לוחמת בחטיבת "הראל" בפלמ"ח ונפלה במלחמת השחרור,

ביום כ"א אדר תש"ח 2.3.1948 )להלן – "לאה"(. לשם הנצחתה החליטו הוריה זאב ויפה

רקוב ז"ל )להלן – "המנוחים"( להעביר מגרש - גוש ,10541 חלקה 38 )להלן – "המגרש"(

- בעתלית, שבבעלותם, לידי מועצת פועלי עתלית )להלן – "המועצה"(. ביום ,6.3.61

שלחה המועצה מכתב אל המנוחים, שבו הובא ציטוט מפרוטוקול ישיבת המועצה, שנערכה

ביום 26.2.61 )להלן – "המכתב"(. לפי המכתב יעבירו המנוחים את המגרש למועצה

"לשם הקמת בית ההסתדרות ומוסדותיה", כדי "להנציח את זכר בתם לאה ז"ל". מנגד,

התחייבה המועצה ש"שם הבת יונצח אם ע"י לוח שיש בכניסה לבית - - - או שנקרא על

שמה את חדר הספריה או שננציח את שמה באיזו צורה הולמת אחרת". יצוין כי המכתב

הוא המסמך היחיד שיש בו כדי ללמד על טיבה של ההעברה. לשם העברת המגרש חתמו,

ביום ,5.3.62 זאב רקוב ז"ל ו"ניר" חברה שיתופית להתישבות עובדים עברים בע"מ – היא

משיבה מס' 4 - על שטר מכר שלפיו הועבר המגרש "ללא תמורה" למשיבה מס' 4 )להלן –

"שטר המכר"( ונרשם על שמה בלשכת רישום המקרקעין. אחרי שנרשם המגרש, כאמור,

רכשו ההסתדרות הכללית של העובדים – היא המשיבה מס' ,1 נכסי ההסתדרות )נדל"ן(

בע"מ – היא המשיבה מס' ,2 מועצת פועלי חיפה – היא המשיבה מס' 3 ומשיבה מס' ,4

מגרש נוסף הגובל למגרש, ועל שני המגרשים הקימו את בית ההסתדרות )להלן – "בית

ההסתדרות"(. מיום הקמתו הוזכר שמה של לאה על שלט הכניסה לספריה שהוקמה בבית

ההסתדרות, בו נכתב כי: "הספריה הוקמה בעזרת יפהוזאברקוב לזכר בתם לאהרקוב ז"ל

שנפלה במלחמת הקוממיות ביום כ"א אדר א תש"ח 2.3.1948" )ראו נספח מש3/

לנספחים שהגישו המשיבות(. אחרי כן, בשנת ,1990 שופץ בית ההסתדרות. הספריה

נסגרה, ובאחד החדרים בבית ההסתדרות, ששופץ לשמש כאולם תרבות, הותקן שלט עליו

נכתב: "אולם תרבות על שם יפה וזאב רקוב ז"ל ולזכר ביתם לאה ז"ל שנפלה במלחמת

השחרור". תמונתה של לאה נתלתה ליד השלט )ראו סעיף 10 לכתב התביעה שהגישה

המערערת לבית המשפט המחוזי בחיפה, נספח מש4/ לנספחים שהגישו המשיבות(. אין

מחלוקת בין בעלי הדין שעד למועד פטירתם של המנוחים לא הועלו מצידם השגות כלשהן

על אופן הנצחת שמה של לאה. יצוין כי האב, זאב רקוב ז"ל תרם ספרים לספריה

הציבורית בבית ההסתדרות, עד פטירתו, מידי חודש בחודשו.

טענותבעליהדיןבביתהמשפטהמחוזי

.2 בחודש אוגוסט ,1996 הגישה בתם של המנוחים – היא המערערת - תובענה לבית

המשפט המחוזי בחיפה, שבה ביקשה, בין היתר, צו מניעה קבוע שיאסור על המשיבות

למכור את בית ההסתדרות ואשר יחייב אותן להמשיך ולהפעיל את בית ההסתדרות

למטרות ציבוריות כפי שהתחייבו כלפי המנוחים. המערערת ביקשה מבית המשפט המחוזי

שאם אין בידי המשיבות לקיים את התחייבותן ינתן פסק דין הצהרתי כי התנאי שנלווה

לעסקת העברת המגרש מהמנוחים למשיבות, הופר, דין העסקה להתבטל, ויש להחזיר את

המגרש לידי המערערת. לטענת המערערת, העברת המגרש מהמנוחים למשיבות יצרה

הקדש ציבורי - הן כמשמעותו בפקודת ההקדשות לצרכי צדקה, תרפ"ה – ,1924 חא"י,

כרך א' עמ' 107 )להלן – "פקודת ההקדשות לצרכי צדקה"( והן כמשמעותו בחוק

הנאמנות, תשל"ט – 1979 )להלן – "חוק הנאמנות"( - ועל בית המשפט להורות על רישומו

אצל רשם ההקדשות. לחילופין, טענה המערערת כי המגרש ניתן למשיבות כמתנה על

תנאי, לפי סעיף 4 לחוק המתנה, התשכ"ח – 1968 )להלן – "חוק המתנה"(. התנאי,

אליבא דשיטתה, הוא שאם תחזור בה ההסתדרות מהתחייבותה להנציח את שמה של לאה

ותבקש למכור את המגרש, יוחזר המגרש לידי המנוחים. עוד טענה, כי המשיבות הפרו את

חובות הנאמנות שחלות עליהן בקשר למגרש, משום שבמשך השנים הצטמצמה מאוד

הפעילות בבית ההסתדרות, כך ששמה של לאה לא הונצח כראוי. לטענתה, כוונתן של

המשיבות למכור את המגרש לצדדים שלישיים היא הפרה של חובות הנאמנות החלות

עליהן. את טענותיה ביססה המערערת, בין היתר, על לשונו של המכתב60221.

כנגדה טענו המשיבות, בתמצית, כי מאחר שהעברת המגרש נעשתה בשנת ,1962

לא חל חוק המתנה, אלא חלות הוראות המג'לה שאינם מצמיחים למערערת זכות כלשהי.

לטענתן, הזכות היחידה לה יכולה המערערת לטעון היא מכוח ההתחייבות להנציח את

שמה של לאה, שאינה שנויה במחלוקת ואין בדעתן להתנער ממנה.

בית המשפט המחוזי בחיפה )כבוד השופט ש' פינקלמן(, בפסק דינו מיום

,24.10.99 דחה את התובענה.

המערערת מערערת על פסק הדין.

פסקדינושלביתהמשפטהמחוזי

.3 כפי שעולה מן האמור לעיל התמקדה המחלוקת בין בעלי הדין בפרשנותו של

המכתב. בית המשפט המחוזי דחה את פרשנותה של המערערת וקבע שהמכתב אינו מעיד

על הכוונה להקים הקדש או נאמנות. כמו כן דן בשאלה אם המנוחים העבירו את המגרש

למשיבות כמתנה על תנאי, כטענת המערערת, או כמתנה ששני חיובים בצידה, כטענת

המשיבות. בענין זה קבע שלא מדובר במתנה על תנאי אלא במתנה ששני חיובים בצידה,

ששניהם קשורים זה בזה ובלתי נפרדים זה מזה: האחד - הקמת בית ההסתדרות

ומוסדותיה על המגרש והשניה - הנצחת שמה של לאה. אשר לחיוב הראשון, קבע, כי חיוב

זה הושלם ולפיכך אין למנוע מן המשיבות, למכור את המגרש אם רצונן בכך. אשר לחיוב

השני, קבע, כי שוכנע כי בכוונת המשיבות לקיים את החיוב שקבלו עליהן ולהנציח בדרך

הולמת את שמה של לאה. לפיכך דחה את תביעתה של המערערת.

ההשגותוהתשובות

.4 בערעורה חוזרת המערערת על הטענות שהעלתה בבית המשפט המחוזי. לטענתה,

המכתב הקים הקדש על המגרש הן לפי הוראות פקודת ההקדשות לצרכי צדקה והן לפי

הוראות חוק הנאמנות ולכן חלות על המשיבות חובות נאמנות החלות על הקדש. על

הקמתו של ההקדש ניתן ללמוד, לטענתה, מלשונו של המכתב והמתואר בו וכן מהתנהגות

הצדדים לפני עריכת שטר המכר ואחרי עריכתו. כך ביקשה ללמוד מהשימוש שנעשה

במכתב במונח "הקדשת מגרשכם ]ההדגשה שלי – י"ט[". כמו כן ביקשה ללמוד על כך

מלשון התחייבותו של ראש מועצת פועלי עתלית, מר ליפא יעקבי, המתוארת במכתב,

לפיה יראו המנוחים "תמיד את ההנצחה הולמת לבתם ז"ל ]ההדגשה שלי – י"ט[". לטענתה

השימוש במילה "תמיד" מלמדת על הקמתו של הקדש. עוד טענה המערערת כי יש להקיש

לענייננו מדיני הפקעת מקרקעין. לטענתה, הפקיעו המנוחים מרצונם מקרקעין שהיו

בבעלותם, למטרה ציבורית מוגדרת בדומה להפקעת מקרקעין על ידי רשויות. מכאן

מבקשת היא להסיק, כי כמו ששינוי המטרה של הפקעת המקרקעין הוא עילה לביטול

ההפקעה, כך גם שינוי המטרה בעניננו מצדיק את ביטול ההקדש.

כנגדה סומכות המשיבות את ידיהן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתן,

פקודת ההקדשות לצרכי צדקה חלה על יצירת הקדש בשנת 1962 שבה העבירו המנוחים

את המגרש למשיבות; ואילו עובדות הפרשה אינן מקיימות את התנאים שבסעיף 2)1(

לפקודת ההקדשות לצרכי צדקה שעל פיהם ניתן היה לראות את המגרש כהקדש. אשר

לטענת המערערת כי יש להחיל על העניין את הוראת סעיף 4 לחוק המתנה שענינה מתנה

על תנאי, טוענות המשיבות, שהוראות חוק המתנה אינן חלות עליו משום שהמנוחים

העבירו את המגרש למשיבות בשנת ,1962 לפני שנחקק חוק המתנה בשנת .1968

לפיכך, חלות כאן הוראות המג'לה שאינן מכירות במתנה על תנאי. יצוין כי בא כוח

המשיבות הצהיר לפני בית המשפט המחוזי ש"אינני רוצה להימלט מחובת ההנצחה וגם לא

מרצוננו להנציח. למען הסר ספק, לא באותו בנין ויתכן אף לא בעתלית. ככל שניתן נעשה

זאת באותו בנין ואם לא, במקום אחר" )ראו עמוד 15 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט

המחוזי מיום 25.2.98(. בדיון לפנינו, ביום ,17.2.03 הוסיף שההסתדרות מתכוונת

להנציח את שמה של לאה על דרך של הקמת ספריה בבית ספר ממלכתי בעתלית שתכלול

ציוד של מחשבים, וידאו, טלוויזיה, מדפסת ומערכת מיזוג אויר, וכן על ידי הענקת מלגה

שנתית על שמה של לאה במסגרת קרן מלגות של ההסתדרות.

דיון

המכתב

.5 אין חולקים כי מטרת העברתו של המגרש למשיבות היתה להנציח את שמה של

לאה בבית ההסתדרות. במכתב, שפסקות מתוכו צוטטו בראש פסק הדין, נאמר:

"בזה אנו שולחים לכם קטע מפרטיכל של ישיבת מזכירות מ.פ.

עתלית שנערכה ביום 26.2.61 על הקדשת מגרשכם להסתדרות

לשם הנצחת שם בתכם לאה ז"ל. נוכח כאן הח' זאב רקוב

המודיע לנו בשמו ובשם רעיתו יפה על החלטתם למסור את

מגרשם הנמצא בעתלית - - - לשם הקמת בית ההסתדרות

ומוסדותיה. בזה הם רוצים להנציח את זכר בתם לאה ז"ל - - -

שם הבת יונצח אם ע"י לוח שיש בכניסה לבית בו יהיה חרוט

שהמגרש עליו עומד בית ההסתדרות נמסר ע"י החברים יפה

וזאב רקוב להנצחת שם בתם לאה ז"ל - - -".

המשיבות מצידן התחייבו להנציח את שמה של לאה באחת מן הדרכים הבאות:

"מזכירות המועצה מקבלת בברכה את הודעת החברים - - -

ומודיעה שבכונת המועצה לבנות על המגרש בית המועצה, אולם

תרבות, ספריה וכ'. שם הבת יונצח אם ע"י לוח שיש בכניסה

לבית - - - או שנקרא על שמה את חדר הספריה או שננציח את

שמה באיזוצורההולמתאחרת ]ההדגשות שלי – י"ט[".

לשונו של המכתב מלמדת, אפוא, כי מטרת העברת המגרש למשיבות היתה

להנציח את שמה של לאה. ולשם כך התחייבו המשיבות להקים על המגרש את בית

ההסתדרות ומוסדותיה, ובו להנציח את שמה של לאה. על המשיבות הוטלו, אפוא, שני

חיובים: החיוב להקים והחיוב להנציח; ששניהם כרוכים זה בזה, ועיקרם ההנצחה.

מהותה של ההעברה

.6 האם המכתב הקים הקדש על המגרש?

כאמור, חלה פקודת ההקדשות לצרכי צדקה על יצירת הקדש בשנת ,1962 שנת

העברת המגרש למשיבות, ובה נאמר:

"2)1( רואים נכסים כנכסי הקדש לצרכי צדקה כשרצופה

לזכות הבעלים התחייבות הנובעת מתוך אמון שניתן בבעל

הנכסים ושבעל הנכסים הסכים לו לאמון שניתן בו, או התחייבות

שבעל הנכסים הכריז עליה וקבלה על עצמו שאם אמנם רשומים

הנכסים על שמו יהיו הם ופירותיהם מוקדשים ומשמשים

לצרכיצדקהבלבד ]ההדגשה שלי – י"ט[".

סעיף 2)2( לפקודת ההקדשות לצרכי צדקה מבאר את המונח "צרכי צדקה" באופן

הבא:

"לצורך פקודה זו יהא המונח "צרכי צדקה" כולל כל מטרה

השייכת לאחד הסוגים דלקמן והיא לטובת הצבור או לטובת חלק

מהצבור, - - - )א( לסייע לעניים; )ב( לטפוח החנוך או ההשכלה;

)ג( לטפוח הדת או לקיום הלכות או מנהגים דתיים; )ד( לכל

מטרה אחרת שיש בה משום תועלת או ענין לאנושיות ושאינה

כלולה באחד הסוגים דלעיל".

אין בלשונו של המכתב, ואף לא היה בהתנהגותם של המנוחים, או של המשיבות

במהלך השנים דבר המלמד על הכוונה שהעברת המגרש, או הקמת בית ההסתדרות, יהיו

למטרה מן המטרות המפורטות בסעיף 2)2( לפקודת ההקדשות לצרכי צדקה, או למטרה

כלשהי זולת הנצחתה של לאה. היטיב לתאר זאת בית המשפט המחוזי:

"בשום מקום לא מצאנו התיחסות ואפילו ליסודי ההקדש. ולא רק

מלכתחילה, אלא גם שנים לאחר מכן, בהיות המנוחים ז"ל בין

החיים, שהתנהגותם בהמשך הדרך מעידה על כוונותיהם

מלכתחילה. לא באו כל הגבלות שהן גם לא התיחסות לאופן

ניהול הנכס. לא נתמנו אנשים או כל גוף אחר, על מנת שינהל

את "ההקדש" כביכול. עצם השימוש בביטוי "על הקדשת

מגרשכם", שצוטט לעיל, אין בו כדי להעיד על הקמה של

"הקדש". יש לתת למונח זה את הפירוש הטכני, כפשוטו,

להבדיל מן המהות המשפטית של מונח זה. - - - וכך גם

בהמשך ]המכתב – י"ט[. אין התיחסות למונח "הקדש" אלא

"למסור" "לשם הקמת" "בזה הם רוצים להנציח". כך מלכתחילה.

ובהמשך מתוך התנהגות הצדדים, לרבות המנוחים בחייהם, על

פני שנים. בנין ההסתדרות נבנה על המגרש וכן על מגרש גובל

שנרכש למטרה זו, תוך התחייבות להנצחה בדרך של קריאת

הספריה על שם המנוחה, התקנה של לוח שיש בכניסה לבנין

וכו'. אך זה ולא יותר מזה".

מכאן, שדין טענתה של המערערת, לפיה הוקם הקדש על המגרש, להדחות.

.7 האם חלות על העברת המגרש למשיבות הוראות חוק המתנה או שחלות עליה

הוראות המג'לה? והאם בכוחה של המערערת לחזור בה מן המתנה?

לפי סעיף 8 לחוק המתנה חל על מתנה שנעשתה לפני תחילתו של חוק המתנה

הדין הקודם; לאמור, הוראות המג'לה שעניינן מתנה. כאמור, הועבר המגרש למשיבות

בשנת 1962 – לפני תחילתו של חוק המתנה בשנת 1968 – ולפיכך חלות הוראות

המג'לה, שאין בהן הסדרים של "מתנה על תנאי" או של "מתנה בחיוב" )השוו, סעיף 855

למג'לה לפיו "נתן על מנת שיקבל תמורה, המתנה שלמה, והתנאי מועיל - - -"(. האם

השתיקה מהווה חסר )לאקונה( או שהיא "שתיקה מדעת" )כלשונו של השופט י' זוסמן

בע"א 108/59 יגאלוצביהפריצקרואח' נ' "ניב" בע"מ(בפירוק(, פ"ד יד)2( ,1545 1549( המהווה

'הסדר שלילי'? אם בחסר )לאקונה( עסקינן: האם רשאי בית המשפט להשלימו במקור

חיצוני למג'לה, לרבות מקור המאוחר למג'לה? האם רשאי בית המשפט להשלימו אם

הסכימו הצדדים להשלימו בהסכם שכרתו )ראו והשוו סעיף 64 לחוק הפרוצדורה האזרחית

העותומני(?

סבורני שניתן להשאיר שאלות אלה בצריך עיון משום שלפי הוראות המג'לה שעניינן

המתנה אין נותן המתנה יכול לחזור בו ממתנתו בנסיבות כמו שהיו כאן. לפי סעיף 862

למג'לה )ספר שביעי, על המתנה; שער שני, פרק ראשון( "עד שלא היתה נטילה יכול

הנותן, אם רצה, לחזור בו ממתנתו". לפיכך "אחרי הנטילה אין הנותן רשאי לחזור בו

מהמתנה, אלא בהסכמת המקבל או ברשות בית המשפט כשאין מניעה לחזרה" )דברי

השופט צ' ברנזון בע"א 32/73 אלברטהינדינ' יוסףהינדיואח', פ"ד כז)2( ,803 .805 וראו גם

דברי הנשיא י' אולשן בע"א 127/56 האפוטרופוסלנכסינפקדיםנ' חנאנציףמוויסואח', פ"ד יא)1( ,64

66 - 67; דברי השופט י' קיסטר בע"א 570/70 חייםדודויוסףחינ' יוסףויעקבכהןואח', פ"ד כה)2(

,339 353; ג' טדסקי "אגב התמורה" הפרקליט יח )תשכ"ב( ,29 33(. משנרשם, אפוא,

המגרש על שם משיבה מס' 4 בלשכת רישום המקרקעין הושלמה "הנטילה" ואין הנותן

רשאי לחזור בו מן הנתינה )על רישום בלשכת רישום המקרקעין כמשלים את "הנטילה"

ראו, בין היתר, דברי השופט מ' לנדוי בע"א 80/72 מחמודאחמדחוסיןזידאןואח' נ'

ג'נטוסהמטלקמוסטפאזידאןואח', פ"ד כז)1( ,487 490(. גם לפי סעיף 872 למג'לה )ספר שביעי,

על המתנה; שער שני, פרק ראשון( אי אפשר לחזור ממתנה בנסיבות כמו שהיו כאן:

"מיתת הנותן, או המקבל, משמשת מניעה לחזרה. לפיכך אם מת מקבל-המתנה, אין הנותן

יכול לחזור בו ממתנתו; ואם מת הנותן, אין יורשיו יכולים לדרוש חזרה את המתנה".

משמתו המנוחים, שנתנו את המתנה, אין המערערת, בתם, זכאית לדרוש חזרה את

המתנה. )השוו סעיף 39 לחוק הקרקעות העותומני: "המעביר קרקע ללא-תמורה או

בתמורה מסוימת, בהעברה-מוחלטת ברשיון הפקיד, אינו יכול לחזור בו". ועל כך נאמר כי

"אין לבטל העברה שהושלמה מלבד במקרים של אונס ואלמות, אונאה גסה ורמאות" )א'

בן-שמש חוקיהקרקעותבמדינתישראל )תשי"ג( 85((.

מלבד טעמים אלה אין בכוחה של המערערת לחזור בה מן המתנה שנתנו המנוחים

למשיבות גם מטעם נוסף. לפי סעיף 869 למג'לה )ספר שביעי, על המתנה; שער שני, פרק

ראשון(:

"היו נכסי המתנה קרקע, והקים עליה מקבל המתנה בנין, או

שנטע בה עצים, אוששבחההמתנהשבחהמחוברלדבר, כגון שהיתה

המתנה בהמה כחושה והבריאה בידי המקבל, או שנשתנה

דבר-המתנה שנוי שיש עמו שנוי השם כגון חטה וטחנה קמח,

איןהחזרהשלמהבהם ]ההדגשות שלי – י"ט[".

סעיף זה מלמדנו שאם השביחה המתנה שבח שהוא בבחינת "מחובר לדבר" או

שנשתנתה, בבחינת "שינוי השם", אין נותן המתנה יכול לחזור בו. ראינו כי המשיבות

השביחו את המגרש; בכך שבנו עליו – ועל מגרש נוסף שרכשו - את בית ההסתדרות.

המגרש גם "נשתנה" במובן זה שאינו המגרש המקורי.

.8 סיכומם של דברים. על העברת המגרש חלות הוראות המג'לה – ולא הוראות חוק

המתנה – ולפי הוראות המג'לה אין בכוחה של המערערת לחזור בה מן המתנה, הן משום

שנטילתה הושלמה ברישום בלשכת רישום המקרקעין על שמה של משיבה מס' ,4 הן

משום שהמערערת אינה יכולה לדרוש חזרה את המתנה אחרי מותם של מורישיה,

המנוחים, והן משום שהמשיבות השביחו את המגרש שגם נשתנה.

ההעברה לפי חוק המתנה

.9 גם המסקנה העולה מבחינתה של ההעברה לאור הוראות חוק המתנה היא שאין

לבטל את המתנה. כפי שנראה להלן, אין דברים אמורים במתנה על תנאי, אלא במתנה

ששני חיובים בצדה, וחיובים אלה קוימו. על שתי דרכי מתנה אלה נאמר בסעיף 4 לחוק

המתנה:

"מתנה יכול שתהיה על תנאי ויכול שתחייב את המקבל לעשות

מעשה בדבר-המתנה או להימנע מעשותו; נותן המתנה רשאי

לדרוש מהמקבל את מילוי החיוב, ורשאי לדרוש זאת מי שהחיוב

הוא לזכותו, ואם היה בדבר ענין לציבור - היועץ המשפטי

לממשלה או בא-כוחו".

סעיף 4 מכיר, אפוא, בשני סוגי עסקות: אחד, "מתנה על תנאי"; והשני, מתנה

המטילה נטל )MODUS (על המקבל, המכונה גם "מתנה בחיוב". מה בין תנאי לבין נטל?

"התנאי משאיר בספק את קיומן של תוצאות העסקה. התנאי

מתלה או מפסיק, אך גם במקרה שהוא נוגע לעניין התלוי ברצון

המקבל, הוא אינו מחייב מבחינה משפטית והמקבל חופשי

לחלוטין. ברצונו ממלא אחר התנאי וברצונו אינו ממלא אחריו

ואינו זוכה במתנה. תוצאות המתנה לא תקומנה כלל. במתנה

שיש בה נטל וחיוב, החיוב מחייב את המקבל לעשות מעשה, אך

ביצוע החיוב אינו תנאי להקניה. למעשה המקבל מקבל "פחות";

אך ההתעשרות הנובעת מהמתנה היא מלאה. הנטל )modus)

מחייב, אך הוא אינו מתלה או מפסיק )כמו התנאי(. במקרה של

נטל כל התוצאות של המתנה קמות מיד עם העברת הנכס לידי

המקבל" )מ' א' ראבילו חוקהמתנה, תשכ"ח1968 – פירושלחוקהחוזים )ג'

טדסקי עורך, מהדורה שניה, תשנ"ז( 310 )להלן – "ראבילו"(. וראו

גם דברי השופט )כתוארו אז( א' ברק בע"א 495/80 ברקוביץואח' נ'

קלימרוערעורשכנגד, פ"ד לו)4( ,57 62 – 64 )להלן – "פרשת

ברקוביץ"(; דברי השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"א 1284/92 א'

רתםנ' מ' רתם, פ"ד מט)5( ,257 262 – 263 )להלן – "פרשת

רתם"(; ג' טדסקי, "על חוק המתנה, תשכ"ח – 1968" משפטים א

)תשכ"ט( .643 על אבחנה דומה במשפט העברי בין מתנה על

"תנאי" לבין מתנה ב"שיור", ראו הרב ז' נ' גולדברג "מתנה על

מנת להחזיר – למשמעות התנאי" תחומין כב )תשס"ב( 301(.

לא תמיד קל יהיה לקבוע אם הצדדים – ובמיוחד הנותן - התכוונו להתנות או לחייב,

ועל בית המשפט יהיה לבדוק את כוונתם של בעלי הדין, כפי שניתן ללמוד עליה מתוך

נסיבות העניין; מדברי בעלי הדין עצמם ומהתנהגותם לפני הענקת המתנה ואחריה )ראו,

דברי השופט )כתוארו אז( א' ברק בפרשת ברקוביץ, בעמ' 65; דברי השופטת ט'

שטרסברג-כהן בפרשת רתם, בעמ' 263; דברי השופטת ד' דורנר בע"א 5187/91 י'

מקסימובואח' נ' ת' מקסימובואח' וערעורשכנגד, פ"ד מז)3( ,177 186; ראבילו, בעמ' 311; י' ויסמן

דיניקניין, בעלותושיתוף )1997( 105 – 106 )להלן – "ויסמן"((. זאת ועוד. במקרים של ספק

יעדיף בית המשפט את הפירוש לפיו הענקת המתנה היתה מלווה בחיוב, על פני פירוש

שלפיו הוענקה המתנה בכפיפות לתנאי )ראו והשוו, דברי השופט )כתוארו אז( ש' לוין

בע"א 36/86 רוזבלוםמניואח' נ' מלכיאלמני, פ"ד מא)1( ,248 252; דברי הנשיא ש' שמגר בע"א

343/87 דפנהפרינ' משהפרי, פ"ד מד)2( ,154 162; ויסמן, בעמ' 106; ד' פרידמן

דיניעשייתעושרולאבמשפט )תשנ"ח, כרך ב( 899(.

.10 בפרשתנו, בחינת כוונת בעלי הדין העולה מן המכתב, מלמדת כי המנוחים התכוונו

ליתן מתנה המטילה שני חיובים על המשיבות – הקמת בית ההסתדרות ומוסדותיה

והנצחת שמה של לאה - ולא מתנה המותנית בתנאי כלשהו. החיובים מחייבים את

המשיבות "לעשות מעשה", אך עשיית המעשה אינו תנאי להקניה. על כך ניתן ללמוד מן

הלשון שננקטה במכתב, לפיו המגרש "יוקדש" למשיבות, אשר מלמדת על השלמת הקניית

המתנה ללא תנאי כלשהו המצורף לה. ניתן ללמוד על כך גם מלשונו של המכתב לפיו

המנוחים החליטו "למסור את מגרשם - - - לשם הקמת בית ההסתדרות ומוסדותיה. בזה הם

רוצים להנציח את זכר בתם - - -". גם לשון זאת מלמדת על כך שבהקניית המתנה היתה

"מטרה"; שהיא בגדר חיוב, אך לא היה בה משום תנאי הפוגם בשלמות ההקנייה. ניתן

ללמוד על כך גם מלשונו של המכתב בענין אופן ההנצחה – לשון שמאפשרת בחירה בין

מספר אפשרויות שונות: "שם הבת יונצח אם ע"י לוח שיש בכניסה לבית - - - או שנקרא

על שמה את חדר הספריה או שננציח את שמה באיזוצורההולמתאחרת ]ההדגשות שלי – י"ט[".

נראה שאם ההוראה בדבר הנצחת שמה של לאה היא תנאי המטיל בספק את קיומה של

המתנה – כתנאי מתלה או כתנאי מפסיק – לא היו בעלי הדין מנסחים את המכתב באופן

שמאפשר בחירה בין מספר דרכי הנצחה שונות. וודאי שהמנוחים לא היו מסכימים במכתב

שדווקא מקבלי המתנה – המשיבות – הן אלו שיחליטו על דרך ההנצחה המתאימה. משום

כך נראה שהמנוחים לא התכוונו שבמידה וההנצחה תועתק מן הספריה, או אף מן המגרש

עצמו, תחדל המתנה להתקיים. זאת ועוד. גם אם היינו סוברים כי במתנה על תנאי עסקינן

– ולעניין אם תנאי מתלה הוא או תנאי מפסיק הוא, לא טענו בעלי הדין – שוכנענו

שבפרשתנו התנאי קוים.

קיום החיובים

.11 האם קיימו המשיבות את החיובים שהוטלו עליהן? שוכנענו כי המשיבות קיימו את

החיובים שהוטלו עליהן. על קיום החיוב של הקמת בית ההסתדרות ומוסדותיה, לא היתה

מחלוקת בין בעלי הדין. אשר לחיוב הנצחת שמה של לאה, הרי כפי שעולה מדברי

המשיבות, שעל כך לא חלקה המערערת, הוקם בית ההסתדרות עוד בתקופת חיי המנוחים

ובהסכמתם, על שני מגרשים, על המגרש שהיה בבעלות המנוחים, ועל מגרש נוסף גובל

לו, שרכשו המשיבות מכספן. כאמור, מיום הקמתו של בית ההסתדרות הוזכר שמה של

לאה על שלט הכניסה לספריה שהוקמה בו, ובשלט נכתב כי: "הספריה הוקמה בעזרת

יפהוזאברקוב לזכר בתם לאהרקוב ז"ל שנפלה במלחמת הקוממיות ביום כ"א אדר א תש"ח

2.3.1948" )ראו נספח מש3/ לנספחים שהגישו המשיבות(. יצוין כי זאב ויפה רקוב

הצטלמו מתחת לשלט ההנצחה )ראו נספח מש3/ לנספחים שהגישו המשיבות(. כמו כן,

האב, זאב רקוב ז"ל תרם ספרים לספריה הציבורית בבית ההסתדרות, עד פטירתו, מידי

חודש בחודשו. התנהגותם זאת של המנוחים במשך השנים מלמדת שדעתם היתה נוחה

מדרך ההנצחה האמורה.

גם אחרי מותם של המנוחים, בשנת ,1990 שופץ בית ההסתדרות. הספריה

נסגרה, ובאחד החדרים בבית ההסתדרות, ששופץ לשמש כאולם תרבות, הותקן שלט עליו

נכתב: "אולם תרבות על שם יפה וזאב רקוב ז"ל ולזכר ביתם לאה ז"ל שנפלה במלחמת

השחרור". תמונתה של לאה נתלתה ליד השלט )ראו סעיף 10 לכתב התביעה שהגישה

המערערת לבית המשפט המחוזי בחיפה, נספח מש4/ לנספחים שהגישו המשיבות(.

.12 מעובדות הפרשה עולות גם שאלות נוספות: האם כוחו של חיוב שעל מקבל המתנה

הוטל לקיימו, הוא מעתה ועד עולם, או שהוא לתקופה קצובה? האם חל החיוב כצורתו, או

במתכונתו המקורית, מעתה ועד עולם או יכול שישתנה? האם דינו של חיוב הנצחה של

אדם, יהיה כדינו של כל חיוב רגיל אחר מבחינת משך הזמן לקיומו: האם תחול החובה

לקיים את החיוב במשך חייו של נותן המתנה; במשך חייו של הנהנה מן המתנה; במשך

הזמן שדבר המתנה ממשיך להשתמר בצורתו; או במשך הזמן שמקבל המתנה נהנה מן

המתנה? אין בחוק המתנה הוראות המסדירות שאלות אלה. גם בחוק הירושה, תשכ"ה –

1965 )להלן – "חוק הירושה"( שניתן היה, אולי, ללמוד ממנו מהוראות דומות שבו –

ירושה על תנאי )סעיפים 43 ו44- לחוק הירושה( וירושה בחיוב )סעיף 45 לחוק הירושה( –

אין הוראות בעניין זה. אכן, יש מקום לומר כי חיוב יחול רק לתקופה מוגבלת ולא יחול

מעתה ועד עולם. זאת ניתן אולי ללמוד על דרך ההיקש מדיני החוזים לעניין זמן סביר;

כאמור בסעיף 41 לחוק החוזים )חלק כללי( תשל"ג – :1973 "חיוב שלא הוסכם על מועד

קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן

סביר מראש", ושמא יש לרדת לאומד דעתו של נותן המתנה ולשער מה היה מורה

בנסיבות כמו אלה שלפנינו, לפי האמור במכתב ובפרוטוקול שצורף?

תתכן גם גישה לפיה יקבעו גבולות הזמן הסביר לקיום חיוב במתנה לפי אופיו של

החיוב. כאשר מטרת המתנה או הרעיון שבבסיסה, היא להנציח את זכרו של אדם, יהיה

משך זמן קיומו של חיוב תקופה ארוכה, אך לא עד עולם. יתכן שניתן ללמוד על כך מתוך

היקש מסוגיה דומה בחוק הירושה. לפי סעיף 42 לחוק הירושה )"יורש אחר יורש"(

"המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות

הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם

יותר". הוראה זאת אפשר שיקבע המוריש בצוואתו, אולם אין המוריש רשאי לקבוע קביעות

עתידיות עד אין סוף; המוריש רשאי לצוות מה ייעשה ברכושו רק בנוגע לשני יורשים, חוץ

מאשר במקרה שיורש שלישי, או יורשים נוספים שאחריו, היו בחיים בשעת עשיית הצוואה

)ראו, ש' שילה פירושלחוקהירושה, תשכ"ה1965 –( תשנ"ב, כרך א( 371 )להלן – "שילה"((.

הוראה זאת מתייחסת לשאלת גבול כוחו של המוריש לשלוט על נכסים מקברו. הרתיעה

מ"שלטון המת על החי" )Mortmain; Hand Dead – )או "שלטון רפאים" )כלשונו של השופט י'

קיסטר בבר"ע 108/75 גרייברנ' גרייבר, פ"ד כט)2( ,673 679( - מבוססת על מספר סיבות.

עיקרן – טענות כלכליות של הפיכת נכסים לנכסים מוגבלים מבחינת עבירותם וסחרותם,

ומניעת החלטות בנוגע לנכסים ומה ייעשה בהם על ידי אנשים חיים, כך שגורלם של

נכסים נקבע בנקודת זמן מסוימת שאינה יכולה לקחת בחשבון את מצב הדברים בעתיד

G.S. Alexander "The Dead Hand and the Law of Trusts in the :גם וראו .372' בעמ ,שילה)

Nineteenth Century" 37 Stanford. L. Rev. (1985) 1189; J. Dukeminier, "A Modern Guide to

1867 (1986) .Rev .L .Cal 74" Perpetuities). סיבות אלה יכול שיבססו את הצורך להגביל

בזמן את יכולתו של בעל נכס ליצור זכויות עתידיות במסגרת של נאמנות )ראו, י' ויסמן

"אבני נגף בחוק הנאמנות" עיונימשפט ז )תשל"ט( ,282 289 – .295 השוו, מ' שמגר "דברי

הסבר להצעת חוק הנאמנות", רואההחשבון כג )תשל"ג( 197; ש' כרם חוקהנאמנותתשל"ט1979 –

G. Tedeschi, "The Future-Born Legatee", 15 Isr .L.R ;384 – 383 )ג"תשמ ,עורך טדסקי' ג)

435 427, (1980)(. השקפות אלה תומכות, לכאורה, בגישה שיש להגביל את משך תקופתו

של חיוב הנלוה למתנה, לתקופה מוגבלת אך לא עד עולם.

.13 שאלה נכבדה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא אם במקרה שדבר המתנה,

שבו יש לקיים את החיוב, אינו קיים עוד – האם ניתן לקיים את החיוב בדרך אחרת –

בקירוב? ובפרשה שלפנינו, האם ניתן לקיים את ההנצחה במבנה אחר במקום המבנה

המקורי, או באופן אחר לגמרי? אקדים ואעיר כי לאור המסקנות שאליהן אני מגיע, מתוך

עיון בדוקטרינת "הביצוע בקירוב", שבדיני החוזים ובדיני הצוואות, מתייתר הדיון בשאלה

הקודמת – משך קיומו של החיוב.

לפי דוקטרינת "הביצוע בקירוב" )pres – cy )זכאי נפגע מהפרת חוזה, במקרים

שבהם הביצוע בלתי אפשרי, לתחליף הקרוב ככל האפשר למה שהובטח לו בחוזה )ג' שלו

דיניחוזים )מהדורה שניה, תשנ"ה( 536 – 537 )להלן – "שלו"(; ד' קציר תרופותבשלהפרתחוזה

)חלק א, תשנ"א( 447; א' ברק חוקהשליחות )תשנ"ו, כרך א( 304 – 306 )להלן – "ברק"((.

דוקטרינה זאת נקלטה למשפט הישראלי מן המשפט המקובל באמצעות סימן 46 לדבר

המלך במועצתו, 1922 – 1947 )ראו, דברי השופט מ' זילברג בע"א 79/49

אברהםולאהפרנטנ' י. יהודאיואח', פ"ד ד ,375 387; דברי השופט צ' ברנזון בע"א 264/72

צילהסיגלרואח' נ' עידיתחברהקבלניתלבניןבע"מ, פ"ד כז)1( ,701 705; דברי מ"מ הנשיא, השופט

מ' לנדוי בע"א 165/78 משהשליט, עו"דנ' סוסייטהאנוניםבלג' דאקספלוסצייןדהלהנביגסיוןאריאן(מבנה(,

פ"ד לג)2( ,477 479(. אולם חוק החוזים )תרופות בשל הפרת חוזה(, תשל"א – ,1970

אינו כולל הסדר מפורש של דוקטרינת הביצוע בקירוב.

משום כך, יש הסוברים שדוקטרינה זאת ממשיכה לעמוד בעינה )ראו, דברי המשנה

לנשיא מ' בן פורת בע"א 289/78 ניצהאשדואח' נ' פישללוברואח', פ"ד לג)1( ,13 19 - ,20 ובד"נ

20/82 אדרסחמריבניןבע"מנ' הרלואנדג'ונסג.מ.ב.ה,. פ"ד מב)1( ,221 256(, יש הסוברים

שדוקטרינה זאת אינה חלה עוד במשפטנו )שלו, בעמ' 536(, ויש הסוברים שבדוקטרינה

זאת ניתן לראות חלק מעקרון תום הלב )דברי הנשיא מ' שמגר בע"א 672/81

עמיתימלוןירושליםואח' נ' טייקואח', פ"ד מ)3( ,169 199; ברק, בעמ' 305; שלו, בעמ' 537(. לדעה

האחרונה, כאשר חוזה אינו ניתן לאכיפה במדויק, אולם אפשר להגשים את כוונת הצדדים

המקורית תוך סטייה לא גדולה מן החיוב החוזי המקורי, יתייצב עקרון תום-הלב לטובת

מתן צו אכיפה "בקירוב" לנפגע מן ההפרה )שלו, בעמ' 537(.

דוקטרינת "הביצוע בקירוב" חלה גם בדיני צוואות. על פי הדוקטרינה, אם המצווה

הורה כי נכסים יוקדשו למטרה ציבורית פלונית ומטרה זאת אינה ניתנת לביצוע, רשאי בית

המשפט להורות כי הנכסים יוקדשו למטרה ציבורית הקרובה ככל האפשר למה שהורה

המצווה. על כך נאמר:

"בהתאם לתורה זו, כאשר אמנם הבהיר המצווה את כוונתו, אך

הוראתו הברורה אינה ניתנת לקיום כלשונה, כגון ציווה אדם מנה

לבית יתומים פלוני ואותו בית היתומים נסגר, הרי יש מקום

לנקוט צעד, שבא לבצע את כוונתו הברורה של המצווה, אם כי

בדרך שונה במקצת, אשר - מניחים אנו - היתה מקובלת עליו,

אילו ניתן היה לשאול אותו, כגון להעביר את המנה שציווה לבית

היתומים שבינתיים עבר מן העולם לבית יתומים דומה לראשון

מבחינת מתכונת החינוך והרכב החניכים. בהחלת עקרון ה – -cy

pres יודעים אנו את כוונת המצווה ומקיימים אנו את רצונו, אם כי

בדרך שונה במקצת" )דברי השופט י' שילה בע"א 102/80

פרוכטנבויםואח' נ' מגןדודאדוםבישראלואח', פ"ד לו)4( ,739 .747 וראו

גם ע"א 3953/93 שיפריסנ' מ' שפירואח', פ"ד נ)3( 520; ע"א

1900/96 טלמצ'יונ' האפוטרופוסהכללי, פ"ד נג)2( 817; א' ברק

פרשנותבמשפט )כרך חמישי, פרשנות הצוואה, תשס"א( 336 –

337; ש' שוחט פגמיםבצוואות )מהדורה שניה, תשס"א( 320 –

.)322

מאלף לציין שגם במשפט העברי נקבע כלל לפיו ניתן לשנות את ייעודם של כספי

צדקה ממטרת צדקה אחת למטרת צדקה אחרת. על כך נאמר:

"על אודות צדקות שמתנדבין לצורך בית הכנסת, או לצורך בית

עולמים, יראה לי שבני העיר יכולין לשנותן לצורך תלמוד תורה,

שהוא עילוי קדושה חמורה, כדאיתא בפ"ב דמגילה: בני העיר

שמכרו רחובה של עיר, לוקחין בדמיו בית הכנסת. בית הכנסת,

לוקחין תיבה. תיבה, לוקחין מטפחות. מטפחות, לוקחין ספרים.

ספרים, לוקחין תורה" )שו"ת הרא"ש, כלל יג, אות יד. וראו גם:

שו"ע יו"ד, רנג, ז; שו"ת הרשב"א, ח"ג, רצא; דברי השופט י'

שילה בת"ע )ת"א( 2818/75 היועץהמשפטינ' יוסטיןהס, פ"מ תשל"ו

.)322 - 320 ,316 )1(

בפרשה שלפנינו חזר בא כוח המשיבות והצהיר שבכוונת המשיבות להמשיך ולקיים

את החיוב להנציח את לאה. כך בהצהרתו לפני בית המשפט המחוזי ש"אינני רוצה

להימלט מחובת ההנצחה וגם לא מרצוננו להנציח. למען הסר ספק, לא באותו בנין ויתכן

אף לא בעתלית. ככל שניתן נעשה זאת באותו בנין ואם לא, במקום אחר" )ראו עמוד 15

לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 25.2.98(. כך גם בדיון לפנינו, ביום

,17.2.03 הצהיר שההסתדרות מתכוונת להנציח את שמה של לאה על דרך של הקמת

ספריה בבית ספר ממלכתי בעתלית שתכלול ציוד של מחשבים, וידאו, טלוויזיה, מדפסת

ומערכת מיזוג אויר, וכן על ידי הענקת מלגה שנתית על שמה של לאה במסגרת קרן מלגות

של ההסתדרות. אפילו אם לא יצאו המשיבות ידי חובתן בקיום חיוב ההנצחה כפי שהיה

במקורו, הרי שיש לראות בדרכי ההנצחה שהציעו, כאמור בהצהרותיהן לפני בית המשפט

המחוזי ולפנינו משום בצוע בקירוב של החיוב.

.14 אשר לטענות המערערת כי המשיבות הפרו את חובות הנאמנות שחלות עליהן, וכי

יש להקיש לענייננו מדיני הפקעת מקרקעין, סבר בית המשפט המחוזי שיש מקום לדחותן.

אף אני סבור שבטענות אלה אין ממש.

סוףדבר

.15 כפי שראינו, המכתב אינו מקים הקדש או נאמנות, ואין הוא בגדר מתנה על תנאי.

יש בו כדי ללמד על נתינת מתנה ששני חיובים בצידה – להקים על המגרש את בית

ההסתדרות ומוסדותיה וכן להנציח את שמה של לאה. שוכנענו כי המשיבות מתכוונות

להוסיף ולקיים את שני החיובים בדרכים שהציעו ונחה דעתנו שכך יעשו. יוער כאן כי

המלצנו לפני בעלי הדין להגיע להסדר פשרה אולם, לצערנו, נסיונות אלה לא עלו יפה.

לפיכך אני מציע לדחות את הערעור. בנסיבות העניין לא ייפסקו הוצאות.

ש ו פ ט

השופטתא' פרוקצ'יה:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופטא' גרוניס:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל.

ניתן היום, ב' בחשון תשס"ד )28.10.03(.

י' טירקל ,א' פרוקצ'יה ,א' גרוניס

ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט