בבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו - עמ 001345/04

בעניין:

ז' ז'

ע"י ב"כ עו"ד

אדלשטיין ישראל

המערער

נ ג ד

ז' ס'

ע"י ב"כ עו"ד

שר נחום

המשיבה

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' השופטת ט' סיון) מיום 11.10.2004 בתמ"ש 34340/01, אשר קבע כי העברת הזכויות ללא תמורה שבוצעה בין המשיבה למערער, בטלה. כן חייב בית משפט קמא את המערער בהוצאות ההליך בפניו ובשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

עיקרי העובדות הרלוונטיות לענייננו, הן כדלהלן:

המערער הוא בנה של המשיבה.

המשיבה ילידת 1904 עלתה לארץ מ... והיא אלמנה ולה שמונה ילדים.

המשיבה מתקיימת מקצבת זקנה, עבדה במהלך שנותיה כעוזרת משק בית.

ביום 14.12.1993 חתמה המשיבה על הסכם מתנה לפיו העבירה ללא תמורה למערער את כל זכויותיה בבית שב... (להלן: "הבית").

ביום 14.12.1993 הוכן, בנוסף, יפוי כח בלתי חוזר לעוה"ד רפפורט וגולדמן, אשר ייפה את כוחם לרשום הבית על שם המערער. יפוי הכח נחתם על ידי המערער, אך לא נחתם על ידי המשיבה.

ביום 22.3.1994 חתמה המשיבה על תצהיר ויתור, לפיו ויתרה המשיבה על חלקה בעזבון בעלה המנוח מ' ז' ז"ל.

ההעברה ללא תמורה הושלמה בחודש נובמבר 1994, בהעברת הזכויות במינהל מקרקעי ישראל, בחברה המשכנת ובדיווח על העסקה לרשויות מס שבח.

במהלך שנת 1997 עברה המשיבה להתגורר בדירת בִּיתה ב...

בשנת 1997 הגישה המשיבה תביעה בתמ"ש 54640/97, בה עתרה כי בית המשפט יצהיר על בטלות הסכם המתנה.

ביום 19.2.1998 , לבקשת המשיבה, נמחקה התובענה בתמ"ש 54640/97.

ביום 24.7.2001, ניתן על ידי הרשם לענייני ירושה, בהסתמך, בין היתר, על תצהיר הויתור, שנחתם על ידי המשיבה, צו ירושה לענין עזבונו של המנוח מ' ז' ז"ל.

ביום 23.4.2001 הוגשה, בשנית, תביעה זהה למתן סעד הצהרתי, בו התבקש בית המשפט קמא להצהיר על בטלות הסכם המתנה, בתמ"ש 34340/01 הנ"ל.

בקשה למחיקת התובענה שהוגשה, בשלב מאוחר יותר, על ידי המשיבה, נדחתה על ידי בית המשפט קמא, בהחלטה מנומקת מיום 9.4.03.

לאחר דחיית הבקשה למחיקת התובענה, דן בית המשפט קמא, בתביעת המשיבה למתן פסק דין הצהרתי, לביטול העברת הזכויות למערער, קיבל את תביעת המשיבה וביטל את העברת הזכויות כאמור.

בית משפט קמא התרשם מתסקיר שירותי הרווחה מיום 10.3.2002 ומעדותה של המשיבה בפניו, כי חרף גילה המופלג (המשיבה היתה כבת 100 במועד הדיון בבית המשפט קמא) המשיבה צלולה ומתמצאת במקום ובזמן, וזיכרונה תקין הן לטווח הקצר והן לטווח הרחוק.

בית משפט קמא קיבל את גרסת המשיבה, לפיה הוטעתה לחשוב כי ההעברה בוצעה לטובתה של המשיבה. בית המשפט קיבל את הטענה, לפיה, לא הבינה המשיבה את משמעות חתימתה על הסכם המתנה ועל יפוי הכח להעברת הזכויות, כמו גם על תצהיר ההסתלקות מחלקה בעזבון. המשיבה לא הבינה כי, למעשה, בכריתת הסכם המתנה יש משום הקניית הזכויות הבלעדיות ברכושה שלה, למערער.

בית המשפט קמא קבע כי בעניינו יש להחיל את הכלל לפיו במקרה של יחסי אמון ותלות מיוחדים, על המערער להוכיח את העדרה של השפעה בלתי הוגנת בהסכם המתנה, המנשל את יתר אחיו מחלקם בבית. לפיכך, ובהעדר ראיות לסתור, קבע בית משפט קמא, כי המערער ניצל את תלותה של המשיבה בו, כמו גם את העובדה שהמשיבה לא הבינה את משמעותו החוקית של הסכם המתנה, ומשכך, הורה בית משפט קמא על בטלותו של הסכם המתנה.

טענות הצדדים

טוען המערער כי המתנה הושלמה זה מכבר, במועד חתימתה של המשיבה על הסכם המתנה, ובוודאי לאחר שהמתנה נרשמה ברישומי מינהל מקרקעי ישראל ובחברה המשכנת. לפיכך, טוען המערער טעה בית משפט קמא, כאשר הורה על ביטולה, בדיעבד, של מתנה שהושלמה בהעברתה לידי המערער, כאשר המערער שינה את מצבו לרעה על יסוד הסכם המתנה.

עוד טוען המערער כי טעה בית משפט קמא, משלא נתן תוקף להוראות הסכם המתנה, בו ויתרה המשיבה על זכותה לחזור בה ממתנתה.

כן טוען המערער כי טעה בית משפט קמא בהחילו על ענייננו, את עקרונות ההשפעה הבלתי הוגנת, אשר לא נטענו כלל בכתב התביעה שהוגש לבית משפט קמא. מוסיף המערער וטוען כי כתב התביעה מעלה טענות לפיהן לא הבינה המשיבה את המצב החוקי, וכן מעלה טענות בדבר טיב חתימתה של המשיבה על ההסכם, יפוי הכח והתצהיר, בלבד. לפיכך, טוען המערער, לא היה כל מקום להוסיף עילה נוספת לכתב התביעה, בדבר השפעה בלתי הוגנת ולהכריע על פי אותה עילה, אשר, כאמור, לא נטענה כלל על ידי המשיבה.

כן טוען המערער כי טעה בית משפט קמא משלא קיבל את עדותם של עו"ד רפפורט ומזכירתו דאז הגב' י' י', בדבר ההסברים שניתנו למשיבה, טרם מועד חתימתה על ההסכם. המערער טוען עוד כי טעה בית המשפט קמא משלא קיבל את הטענה, לפיה הקפיד עו"ד רפפורט כי המערער לא יפעיל כל השפעה בלתי הוגנת על המשיבה, במועד החתימה על המסמכים.

זאת ועוד, טוען המערער, כי טעה בית משפט קמא בקביעתו לפיה השפיע על המשיבה השפעה בלתי הוגנת. השפעה כזו, לא הוכחה כלל ועיקר, ולא הובאו ראיות משכנעות בעלות משקל להוכחתה. לחילופין, טוען המערער, כי הרים את הנטל המונח לפתחו, להוכיח את העדרה של השפעה בלתי הוגנת, וזאת, באמצעות עדויותיהם של עו"ד רפפורט וגב' י' י' מזכירתו דאז.

מוסיף המערער וטוען כי טעה בית משפט קמא משלא הורה על מחיקתה של התביעה השניה, על פי בקשתה של המשיבה, כאשר על פי עדותה של עו"ד גב' גורה, שאימתה את חתימתה של המשיבה על התצהיר התומך בבקשה, היתה המשיבה צלולה במועד חתימתה על בקשת המחיקה, והביעה את הסכמתה להליך.

עוד טוען המערער, כי אין פסיקת בית משפט קמא יכולה לתקון. שכן, משהוכח כי המשיבה היתה צלולה במועד הגשת התביעות והבקשות השונות, לא היה כל מקום לקביעת בית משפט קמא, לפיה, היה על עו"ד רפפורט להזדקק לשירותיו של רופא מומחה, לבחינת כשירותה של המשיבה לחתום על הסכם המתנה. זאת במיוחד לנוכח העובדה שבית משפט קמא, מצא, שנים רבות מאוחר יותר, כי המשיבה צלולה בדעתה והתמצאותה תקינה.

זאת ועוד, טוען המערער כי טעה בית משפט קמא בהתייחסו בפסק דינו, בין היתר, לתסקיר שירותי הרווחה, אשר הינו חד צדדי. פקידת הסעד עורכת התסקיר, כך לטענת המערער, נטלה לעצמה סמכויות לא לה, לרבות הבעת דעה, בדבר תוצאתו הראויה של פסק הדין.

יתר על כן, טוען המערער, כי טעה בית משפט קמא בקביעתו, לפיה המערער ניצל את תלותה של המשיבה בו, שעה שעובדה זו לא הוכחה, כלל ועיקר.

המשיבה, מצידה, טוענת כי פסק דינו של בית משפט קמא, מבוסס כדבעי.

טוענת המשיבה, כי כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים והראיות, וקבעה ממצאי מהימנות על יסוד העדויות שהובאו בפניה.

עוד טוענת המשיבה כי קביעת בית משפט קמא בדין יסודה, שכן אין עסקינן בשאלת חזרה ממתנה, אלא בשאלת גמירות הדעת לביצועה של המתנה, מלכתחילה. כאשר, בנסיבות הענין, טוענת המשיבה, הוטעתה המשיבה לחשוב כי המדובר במסמכים שנועדו לדאוג לרווחתה ולרווחת נכדה, במקרה של מות המערער, חלילה. המשיבה שבה וטוענת כי לא הבינה כלל את משמעותם המשפטית של המסמכים עליהם חתמה, וכי מעולם, לא גמרה בדעתה ליתן את רכושה למערער בלבד.

כן טוענת המשיבה, כי מאחר שחובת ההוכחה חלה על הטוען להעדרה של השפעה בלתי הוגנת, הרי שמשלא הוכיח המערער עובדה זו, צדק בית משפט קמא בקביעתו, לפיה, הסכם המתנה בטל מעיקרא.

דיון

דין הערעור להדחות.

חוק המתנה, תשכ"ח–1968 (להלן: "חוק המתנה") מגדיר את העילות מכוחן רשאי מעניק המתנה לחזור בו ממתנתו.

בד בבד, בענייננו, הטענה הנטענת איננה בדבר חזרה ממתנה שניתנה, בין אם הושלמה הענקתה ובין אם לאו. המשיבה טענה בבית משפט קמא, לבטלותו של הסכם המתנה מעיקרא, מאחר שהוטעתה בדבר מטרתם של המסמכים עליהם חתמה, וכן כי המערער השפיע עליה השפעה בלתי הוגנת, תוך ניצול מצוקתה וחולשתה.

בענייננו, קבע בית משפט קמא, כי המשיבה, מעניקת המתנה, הוטעתה לחשוב כי תוכנו של הסכם המתנה שונה מתוכנו האמיתי. בית משפט קמא קיבל את גרסת המשיבה, לפיה סברה שמטרתם של המסמכים עליהם חתמה היתה דאגה לרווחת נכדה, במקרה מותו של בנה, חלילה.

העולה מן המקובץ הוא, כי עניינה של קביעת בית משפט קמא נשלט מכוחם של הוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), הדן בגמירת דעתם של הצדדים להתקשר בחוזה, ולא מכח הוראות חוק המתנה, הדן, כאמור, בהיקף זכותו של מעניק המתנה לחזור בו ממתנתו.

פסק דינו של בית משפט קמא הושתת, רובו ככולו, על שאלת תחולת העקרון בדבר "השפעה בלתי הוגנת" על יחסי הצדדים.

כידוע, מקורה של טענת ההשפעה הבלתי הוגנת, בהוראות סעיף 30 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"), הקובע כי:

אונס איום וכו'

30. (א) הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה. (ב) הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות - אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן - בטלה הוראת הצוואה.

אכן בענייננו, אין עסקינן בפרשנותה של צוואה, המבוצעת מכח חוק הירושה, שכן המשיבה, מעניקת המתנה, ניצבת לפנינו בחייה, לאריכות ימים ושנים, ומעידה כי במועדים הרלוונטים, לא גמרה בדעתה להעניק מתנה למערער. לפיכך, ענין לנו ב"חי המכחיש את החי" ולא במקרה של "חי המכחיש את המת", בו עוסק חוק הירושה.

ברם, בשנים האחרונות מקובלת התפיסה לפיה דוקטרינת 'ההשפעה הבלתי הוגנת' חלה גם על הסכם מתנה, לפיו מוענקים סכום כסף גבוה או מתנה יקרת ערך אחרת, על ידי אדם קשיש או מוגבל, אשר פיתח תלות מובהקת במקבל המתנה.

תפיסה זו הועלתה לראשונה על ידי כב' השופט בן יאיר בדעת מיעוט, בע"א 236/84 עזבון המנוחה הלה יפה נ' קלצ'קין פד"י מה(5) 13. שם קבע כב' השופט בן יאיר, כאמור, בדעת מיעוט, כי יש מקום לקליטת עילת ההשפעה הבלתי הוגנת בבחינת תוקפם של חוזי מתנה.

דעה זו מצאה תימוכין אצל פרופ' ד' פרידמן, בספרו "דיני עשיית עושר ולא במשפט", ולדעתו, יש מקום לאנלוגיה לסעיף 30 לחוק הירושה, במקרה של מתנה חד צדדית המקפחת צדדים שלישיים (ד' פרידמן, "דיני עשיית עושר ולא במשפט", מהדורה שניה, כרך ב', עמ' 1049).

עמדה זו התקבלה בפסיקת בית משפט זה בע"א 1612/03 גרינפלד נ' בן צבי (ט"פ, ניתן ביום 1.7.04 בהרכב בראשות כב' השופט י' גרוס, ס"נ), שם נקבע, על יסוד ע"א 236/84 עזבון המנוחה הלה יפה נ' קלצ'קין, הנ"ל:

"בסיטואציה של הענקה חד-צדדית, הנעדרת כל רקע כלכלי או מסחרי, יש טעם רב בהעברה של נטל ההוכחה, על פיה יוטל הנטל לסתירת קיומה של השפעה בלתי הוגנת על בעל המעמד הדומיננטי. מחד, לא תהיה בכך פגיעה בוודאות וביציבות הנדרשות במערכת יחסים עסקית, ומאידך תצומצם האפשרות לנצל צדדים חלשים, פסיביים וחסרי יכולת הגנה עצמית. העתקת נטל ההוכחה אל שכמו של הצד הנהנה תחייבו לדאוג לכך, שטובת ההנאה תוענק לו במערכת נסיבות בה למעניק יש ".....FULL, FREE AND INFORMED THOUGHT" (ZAMET V. HYMAN [1961] 1 W.L.R. 1442,1445)."

בכל הכבוד הראוי, אף דעתי היא, כי תוקפו של הסכם מתנה חד צדדי, מאת מעניק מתנה התלוי תלות נפשית או פיסית במקבל המתנה, ביחס לנכס יקר או לסכומי כסף ניכרים, יהא כפוף לעקרונות דוקטרינת "ההשפעה הבלתי הוגנת", וזאת בהסתמך על האנלוגיה להוראות סע' 30 לחוק הירושה.

מן הראוי לציין כי המלומד פרופ' ראבילו, בספרו "חוק המתנה" ("חוק המתנה", פירוש לחוקי החוזים, מהדורה שניה, תשנ"ז – 1996, עמ' 45 ואילך), סבור כי מן הדין להחיל את הוראות סע' 18 לחוק החוזים על מתנה שניתנה תוך קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

בהקשר לכך, יצויין כי הצעת חוק דיני ממונות, המוכרת גם בשם "הקודקס האזרחי", והמרכזת למעשה את הדין האזרחי הנוהג כיום "תחת קורת גג אחת", מרחיבה את עילת ה"עושק" המוכרת מכח חוק החוזים, וקובעת בסעיף 180 להצעת החוק, כדלקמן:

[ח]

עושק

[חוכ 18]

180. (א) התקשר אדם בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקתו, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי אותו אדם לבטל את החוזה.(ב) היו תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל עבור אחד הצדדים, ובעת כריתת החוזה נתקיימו יחסי תלות בין אותו צד לבין הצד השני, חזקה כי נוצרה לאותו צד עילה לביטול לפי סעיף קטן (א).

כידוע, הצעת חוק דיני ממונות איננה דין מחייב, ואולם, הצעה זו מנחה לבחינת הדין הרצוי, ואף כאמור, הדין הקיים, בכל הקשור להשפעתם של יחסי תלות שנרקמו בין צדדים להסכם, טרם החתימה עליו.

מכל מקום, לאור האמור לעיל, נראה כי צדק בית משפט קמא בקביעתו, לפיה, בהתקיימם של מספר תנאים קמה ועולה "חזקה" בדבר השפעה בלתי הוגנת.

על התנאים להקמתה של "חזקת השפעה בלתי הוגנת", עמד בית המשפט העליון, באומרו:

"כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החפשי והבלתי-תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזול, כי אז אפשר לאמר שעשיה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי-הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר".

(ע"א 423/75 מרדכי בן נון בענין צוואת המנוחה אסתר אלבכרי נ' מטילדה ריכטר ואח', פד"י לא (1) 372, 378)

סכנת קיומה של השפעה בלתי הוגנת שרירה וקיימת, ביתר שאת, מקום בו מעורב הנהנה מכח ההסכם בבחירת עורך הדין שערך את ההסכם. כדברי בית המשפט העליון, באומרו:

"מקום שבו עולה מעורבותו של הנהנה מן הצוואה בבחירת עורך-הדין אשר יערוך אותה, נפסק כי מתחייבת "בחינה זהירה של נסיבות העניין כדי לוודא שאין בהם כדי להצביע על השפעה בלתי הוגנת" (פסק-הדין הנ"ל בעניין ע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה ואח', פ"ד נ(3) 338, בעמ' 345 לפסק-דינה של חברתי השופטת ביניש)".

(דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י נב(2) 813, 853).

בענייננו, נראה כי אכן מתקיים החשש לקיומה של השפעה בלתי הוגנת בחתימתה של המשיבה על הסכם המתנה. המשיבה, כאמור, הינה קשישה בגיל מתקדם הזקוקה מזה שנים, לעזרה סיעודית, ואשר אין ספק כי נעזרה רבות במערער והיתה תלויה בו. שפת דיבורה, המקורית, של המשיבה איננה השפה העברית. תנאי ההסכם מקפחים את זכותה של המשיבה למגורים בדירה בעודה בחיים, ומקפחים, באורח חד צדדי, את ילדיה האחרים של המשיבה. לא שנוי במחלוקת כי המערער היה הרוח החיה בעריכת הסכם המתנה, והוא זה אשר הסיע את המשיבה למשרדו של עורך הדין, אשר נבחר על ידו, לצורך כריתת הסכם המתנה, ולא טיפל בעניינים אחרים של המשיבה. עוד לא שנוי במחלוקת, כי בסמוך למועד החתימה על הסכם המתנה נחתמו, במקביל, מסמכים נוספים אשר נועדו להסדיר את חלוקת עזבונה של המשיבה, לאחר פטירתה. כל אלה במצטבר, מביאים לדעתי, כקביעת בית משפט קמא, למסקנה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת שהופעלה על המשיבה, בסמוך למועד חתימתה על הסכם המתנה.

אכן, כבר נקבע כי:

"...לא בקלות יגיע בית-משפט למסקנה, כי חתימה על ייפוי-כוח הושגה במירמה או על-ידי השפעה בלתי הוגנת. כך קבע השופט ברנזון בע"א 66/64 ע'אנם נ' ע'אנם, פד"י יח (2) 553, בעמ' 555, לאמור:

"...במקרים מסוג זה, שבהם לא פועלת הנחה משפטית בדבר קיום השפעה בלתי הוגנת מתוך עצם יחסי האמון או השליטה השוררים בין השניים, לא ימהר בית-משפט להסיק קיום השפעה כזאת בפועל, אלא אם הכוח המצטבר של כל הנסיבות מוליך למסקנה בלתי נמנעת כזאת".

ואלה דבריו של הנשיא אולשן, שם, בעמ' 556:

"...בדרך כלל נרתעים בתי-המשפט מהיענות לתביעה המבוססת על טענה של השפעה בלתי הוגנת כשמחומר הראיות נובע רק חשש של קיום השפעה בלתי הוגנת, כי בחשד, אף אם גדול הוא, לא סגי".

(ע"א 404/84 יחזקאל סעתי נ' פרחה סעתי, פד"י מא(2) 477, 496)

נראה לי, כי בענייננו, תלותה של המשיבה במערער, מחד, והאירועים שאפפו את כריתת הסכם המתנה מאידך, מביאים למסקנה מתבקשת בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת שהופעלה על המשיבה בסמוך למועד חתימתה על הסכם המתנה.

לא זו אף זו, אכן נסיבותיה של הבקשה למחיקת התובענה, תמוהות הן. המשיבה הגישה בעבר תביעה זהה לתביעה נשוא פסק הדין. לימים, הגישה המשיבה בקשה למחיקת התביעה, והתובענה נמחקה. כחלוף מספר שנים, הגישה המשיבה את התביעה נשוא הערעור. גם במקרה זה, הגישה המשיבה בקשה למחיקת התביעה.

התמיהות המתעוררות בהתייחס לבקשת המחיקה מקורן בעובדה שהמשיבה היתה מיוצגת במועד החתמתה על בקשת המחיקה, אך בקשת המחיקה לא נערכה ולא הוגשה על ידי בא כוחה. המשיבה הוחתמה על בקשת המחיקה ועל תצהיר התומך בה, על ידי עו"ד גורה, אשר טענה בחקירתה בפני בית המשפט קמא, כי המערער הוא זה שהביא את המשיבה

לעו"ד גורה, בענין הגשת הבקשה למחיקת התביעה.

תמיהות אלו, בצרוף הסכמת הצדדים לפיה המשיבה צלולה בדעתה, תומכים בסברה בדבר קיומם של לחצים שונים והשפעות בלתי הוגנות, על רצונותיה של המשיבה בניהול ענייניה.

לפיכך, צדק בית משפט קמא, בסרבו לקבל, כלשונה, את בקשת המשיבה למחיקת תביעתה בשנית, ולאחר קיומו של דיון בענין, ושמיעת עמדת המשיבה, הורה על המשך הדיון בהליך, כסדרו.

זאת ועוד. בענייננו, העדיף בית משפט קמא, בפסק דין מנומק, את גרסתה של המשיבה בענין נסיבות החתמתה של המשיבה על הסכם המתנה, על פני גרסתם של עורך הדין ומזכירתו. בית משפט קמא קבע ממצאים עובדתיים בענין, באומרו:

"אמנם בא כוחו של הנתבע העיד ואף מזכירתו אשר היתה יחד עמו כעדת קיום בצוואה אשר הוכנה ונחתמה ע"י התובעת ביחד עם שאר המסמכים, ברם לא השתכנעתי מעדותם כי לתובעת הוסבר על מה היא בדיוק חותמת ואת משמעות חתימותיה אשר היו בהטבעת אגודלה".

וכן, שם:

"התובעת אינה יודעת קרוא וכתוב, ובשים לב לגילה היה על פרקליטו של הנתבע לנקוט במשנה זהירות כדי לוודא כי התובעת יודעת ומבינה את משמעות "ההליך" כשהיא חותמת על מספר מסמכים בעלי תוקף משפטי, וכן ובעיקר היה עליו לבדוק בזהירות הראויה (לרבות בהזקקות לרופא מומחה בתחום הפסיכיאטריה) האם זהו אכן רצונה האמיתי של התובעת או תוצאה של תלות, בנתבע, השפעה בלתי הוגנת שלו, או אפילו לחץ ואיום על אמו".

(עמ' 10 לפסק דינו של בית משפט קמא מיום 11.10.2004 בתמ"ש 34340/01)

אכן, נראה לי כי צודק המערער ולא היה מקום לקביעת בית משפט קמא, לפיה היה על עו"ד רפפורט, שהחתים את המשיבה על הסכם המתנה, להיעזר בשירותיו של רופא מומחה בתחום הפסיכיאטריה, כאשר גלוי וידוע שהמשיבה, כעשר שנים לאחר מכן, עמדה ועומדת על משמר זכויותיה, כעולה מתביעתה בפני בית משפט קמא ומעדותה בפניו.

ואולם, כידוע, משקבע בית משפט קמא ממצאי מהימנות, לא תתערב בהם ערכאת הערעור, אלא אם נפלה טעות בולטת בשיקולי הערכאה הראשונה, או נמצא פגם אחר היורד לשורשו של עניין, או אם קביעת הערכאה הדיונית איננה מבוססת על פניה.

lawdata - דטהחוק "בית-משפט זה כבר חזר וקבע פעמים רבות בעבר, כי לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת המימצאים העובדתיים. התערבות במימצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (ראו, למשל, ע"א 78/84 עיזבון המנוח חג' קאסם אחמד סווילם נ' אלג'ילאני). בייחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית-משפט קמא "'לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו – דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין...'" (ע"א 640/85 קופר ואח' נ' איגוד המוסכים בישראל ואח', בעמ' 598).

(ע"א 3601/96 בראשי ואח' נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פד"י נב (2) 582 594)

(ראו: א' גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שמינית, עמוד 619 והאסמכתאות המובאות שם וכן ע"א 2835/04 דוד לובינסקי נ' נצר אחזקות בע"מ (מיום 4.8.05, ט"פ).

בענייננו, כמפורט בפסק הדין, אינני מוצאת להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא, מכל הטעמים שפורטו בפסק הדין.

סוף דבר

כמפורט בפסק הדין, הערעור נדחה.

המערער ישלם למשיבה הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של

7,000 ₪ בתוספת מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד תשלומם בפועל.

ההוצאות ישולמו לא יאוחר מתוך 7 ימים מיום קבלת פסק הדין, שאילמלא כן תחולט הערבות הבנקאית.

ניתנה היום ט"ו בחשון, תשס"ו (17 בנובמבר 2005)

יהודית שטופמן

י' שטופמן, שופטת