עא 3601/96 - עמית בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א ‎3601/96

בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן

כבוד השופט י' טירקל

כבוד השופטת ד' ביניש

המערערים: ‎1. עמית בראשי

‎2. תמיר בראשי

נגד

המשיב: עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל

ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי

בירושלים מיום ‎2.5.96 בת"א ‎190/95

שניתן על ידי כבוד השופט ד"ר בן זמרה

בשם המערערים: עו"ד מרדכי בייץ

בשם המשיב: עו"ד שמיע ראובן

פסק-דין

השופטת ד' ביניש:

זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שניתן ביום ‎2.5.96, מפי השופט ד"ר א"צ בן-זמרה, (ת"א ‎190/95), בו התקבלה בקשת המשיב לבטל את תקפם של ארבעת המסמכים עליהם חתם המנוח מר זלמן בראשי ז"ל (להלן - "המנוח"), ביום ‎12.3.93, על פיהם הועברו מניותיו של המנוח בחברת זלמן בראשי ואחיו בע"מ, וזכויות המנוח במקרקעין, לידי המערערים.

הרקע העובדתי:

‎1. מר זלמן בראשי ז"ל, הלך לעולמו ביום ‎27.6.93, והוא בן ‎87 שנים. המנוח הותיר אחריו אישה מנישואים שניים, שרה בראשי (להלן - "שרה") והמערער ‎1 (להלן - "עמית") הוא בנו היחיד של המנוח מנישואין אלו. למנוח ששה ילדים נוספים מנישואיו לאשתו הראשונה שהלכה לעולמה. המערער ‎2 (להלן - "תמיר") הוא נכדו של המנוח - בן בנו של המנוח, חיים (להלן - "חיים") מנישואיו הראשונים. לחיים שני בנים נוספים - אחיו של תמיר - מיכאל וזכריה (להלן - "מיכאל" ו"זכריה").

המנוח ייסד, ניהל והיה בעל השליטה בחברת זלמן בראשי ובניו בע"מ (להלן - "החברה"), חברה אשר היוותה את מפעל חייו ובגין פעילותו בה זכה לתואר "יקיר ירושלים". בערוב ימיו התדרדר מצבו הבריאותי של המנוח, כפי שיפורט להלן, ועמית החל לחתום על מסמכים במקומו כמיופה כוחו, לרוב אף מבלי להיוועץ בו. בסופו של דבר חדל המנוח לתפקד כמנהל החברה, ולאחר שבנו, חיים, פרש אף הוא מניהולה בשל בריאותו, נוהלה החברה, עובר לפטירתו של המנוח, ע"י מיכאל, בנו של חיים, בסיועו של עמית.

ארבעת המסמכים אשר עמדו בבסיס התביעה בבית המשפט המחוזי נחתמו על ידי המנוח ביום ‎12.3.93, כלומר כשלושה חודשים לפני פטירתו. על פי המסמכים האמורים העביר המנוח למערערים, ללא תמורה, את כל מניותיו בחברה, כלומר ‎120,000 מניות רגילות, המהוות ‎40% ממניות החברה וכן נכסי מקרקעין שבבעלותו, כמפורט להלן:

א. העברה של ‎75,000 מניות - לעמית.

ב. העברה של ‎45,000 מניות - לתמיר.

ג. העברת מחצית מזכויות המנוח במקרקעין הידועים כחלקה ‎11, גוש פיסקאלי ‎12 בכפר בית איכסא (להלן - "המקרקעין") לתמיר.

ד. העברת המחצית השניה מזכויות המנוח במקרקעין האמורים, לעמית.

לשם השלמת התמונה יצויין כי המנוח הותיר אחריו שתי צוואות. הצוואה הראשונה נערכה ביום ‎22.8.88 ולפיה נוחלים שבעת ילדיו (עמית וששת הילדים מאשתו הראשונה) בחלקים שווים, בעוד שאשתו שרה אינה נוחלת דבר. צוואתו השנייה, מיום ‎16.9.91, לפיה יורש עמית ‎57.5 אחוזים ממניות החברה שבבעלות המנוח בעוד שאשתו שרה יורשת את ‎42.5 האחוזים הנותרים, קוימה ע"י בית המשפט המחוזי, לאחר דחיית ההתנגדות לקיומה, ומכוחה מונה עו"ד ראובן שמיע למנהל עזבון זמני. ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי לקיים את הצוואה השנייה, הוגש לבית משפט זה.

הנכסים הנזכרים לעיל הם החלק הארי בנכסיו של המנוח, והמשמעות המעשית של מתן תוקף למסמכים נשוא הדיון היא "ריקון" עזבונו של המנוח ומכאן שכל צוואה של המנוח תאבד ממשמעותה המעשית.

השתלשלות האירועים עובר לחתימה:

‎2. ביום ‎4.3.93, כשבוע לפני החתימה על המסמכים, אושפז המנוח במחלקה הסיעודית במעונות מכבי "נופי ירושלים" (להלן - "המעונות").

ההידרדרות במצבו הבריאותי של המנוח, החלה, על פי קביעותיו של השופט קמא, עוד בשנת ‎1992, או במועד מוקדם יותר. ההתדרדרות התבטאה בירידה משמעותית הן במצבו הגופני והן במצבו הנפשי-שכלי של המנוח. מחומר הראיות עולה כי במהלך ‎1992 סבל המנוח ממצב "שכלי בלבולי" ובחצי השנה האחרונה שלפני אשפוזו במעונות, נזקק לטיפול של שלושה אחים סיעודיים במשך ‎24 שעות ביממה. ביום ‎19.1.93 חלה החמרה נוספת במצבו הגופני והמנוח אושפז עקב כך בבית חולים. לאחר ששהה כשבוע באשפוז שוחרר המנוח עם המלצה להמשך טיפול סיעודי, וביום ‎4.3.93 אושפז במחלקה הסיעודית במעונות.

עובר לקבלתו לאשפוז במעונות, סבל המנוח ממחלות גופניות קשות: מחלת ריאות, אי ספיקת לב, זיהומים בדרכי השתן, מחלת לב, סכרת, הפרעות קצב לב ופירפורים. ביום ‎3.3.93 נערכה למנוח בדיקה על ידי ד"ר יאול, מנהל בית החולים הסעודי של המעונות, אשר ממצאיה פורטו בדו"ח ההפניה לאשפוז. בדו"ח זה מציין ד"ר יאול כי המנוח יושב על כסא גלגלים, נזקק לעזרה מלאה בכל הנוגע לרחצה ולבוש, ושולט חלקית על הסוגרים. עם קבלתו למחלקה, למחרת, מציין ד"ר יאול מצב של דמנציה (שטיון) על רקע אטמים רבים במוח. כן נרשם כי המנוח אינו מתמצא במקום ובזמן, מצוי באי שקט, אולם משתף פעולה בדברים בסיסיים. באותו יום עבר המנוח מבחן מינימנטלי, אשר נועד להערכת הדימנציה, ובוחן מרכיבים כגון התמצאות, זכרון, ריכוז ושפה. במבחן זה קיבל המנוח ציון של ‎12 מתוך ‎30, ציון המוגדר "נמוך מאוד".

יצויין, כי בשום שלב לא הוכרז המנוח כפסול דין.

עריכת המסמכים ומעמד החתימה

‎3. ההחלטה על עריכת המסמכים נשוא התביעה התקבלה במשרדו של עו"ד אמנון לורך (להלן - "עורך הדין"), כשבוע לפני חתימתם בידי המנוח, כששותפים לה מיכאל, עמית ועורך-הדין. מטרתם היתה, לטענתם, לחלק את מניות החברה בחלקים שווים בין עמית ושלושת בניו של חיים, ארבעת "ממשיכי החברה", על מנת למנוע קינאה וסכסוכים ביניהם וכך לאפשר את ניהולה התקין של החברה. על פי הראיות שלפנינו, שאינן ברורות די הצורך, התוכנית אמורה היתה לכלול, כנראה, גם את חלוקת שאר מניות החברה, שהוחזקו על ידי חיים, לשני בניו האחרים של חיים, מיכאל וזכריה. לא הובאו ראיות באשר לחלוקת המניות הנוכחית בחברה, והתמונה שבידינו אינה ברורה דיה, אך כנראה שבסופו של דבר, תכנית זו לא יצאה לפועל במלואה.

המנוח לא השתתף בהכנת המסמכים ואף לא היה שותף בהתייעצות שקדמה להכנתם. מעמד החתימה, כפי שיפורט להלן, היה המועד בו הוצגו למנוח המסמכים לראשונה. יצויין, כי המנוח עצמו לא ידע קרוא וכתוב, אך ידע לחתום את שמו.

‎4. ביום ‎12.3.93, הוצא המנוח מהמעונות בידי עמית והוסע על ידו לרח' שלומציון המלכה, שם הצטרפו אליהם עורך-הדין ומתמחה ממשרדו (להלן - "המתמחה"). במהלך הנסיעה, סיפר עמית למנוח על הרעיון לחלק את מניות החברה בחלקים שווים בינו לבין שלושת בניו של חיים, וניסה לשכנעו כי זהו הדבר הרצוי לשם ניהולה התקין של החברה בעתיד.

בעודו מפצח גרעינים במכונית החונה בפינת הרחוב, חתם המנוח על המסמכים נשוא התביעה, כשעורך-הדין והמתמחה ממשרדו, אשר ישבו אף הם במכונית, משמשים כעדים. באותו מעמד נכחו אף עמית ומיכאל, אלא שעובר לחתימה על המסמכים יצאו האחרונים מהמכונית וחיכו בחוץ. על פי העדויות נמשך מעמד החתימה כשלושת רבעי השעה, הן בשל הסבריו של עורך-הדין בנוגע לתוכנם של המסמכים, והן בשל האיטיות הרבה בה חתם המנוח. עוד באותו ערב הוחזר המנוח למעונות.

המשיב פנה לבית המשפט המחוזי על מנת שיבטל או יכריז על בטלותם של המסמכים הנדונים, מפאת הפגמים אשר נפלו בהם, לטענתו. טענותיו בבית המשפט קמא התבססו בעיקרן על מצבו הרפואי-קוגניטיבי של המנוח, ועל נסיבות החתימה על המסמכים. לטענת המשיב, פגם מצבו האמור של המנוח ביכולתו להבין את משמעות מעשיו ומכאן שלא התגבשה גמירת דעת לביצוע העסקאות. לחילופין נטענו עילת העושק, השפעה בלתי הוגנת, חזרה מהתחייבות ממתנה והעדר חתימת עד על אחד משטרי העברת המניות.

פסק דינו של בית משפט קמא

‎5. בית המשפט קמא קיבל את טענות המשיב, כפי שיפורט להלן, וקבע כי המנוח לא גיבש את גמירת הדעת הנדרשת בעת חתימתו על המסמכים ולחילופין, כי בנסיבות העניין נתקיימה עילת העושק. לאור קביעותיו אלו לא נדרש בית המשפט קמא לשאלת התקיימותה של עילת ההשפעה הבלתי הוגנת.

לעניין מצבו הרפואי של המנוח, עמדו בפני בית המשפט קמא עדויותיהם של בני משפחתו של המנוח וביניהם עמית ותמיר, וכן חוות דעתם ועדויותיהם של שני מומחים רפואיים, ד"ר יאול וד"ר זוננבליק. כמו כן, הסתייע בית המשפט במסמכים רפואיים שונים, ובייחוד ברישומי האחים המטפלים במעונות בימים הרלוונטיים, ביחס למצבו והתנהגותו של המנוח. שניים מהאחים המטפלים, האחות מרסל כהן, והאח עופר שלום, אשר טיפלו במנוח ביום ‎11.3.93 וביום ‎12.3.93 אף העידו בבית המשפט. עורך-הדין והמתמחה ממשרדו העידו אף הם לגבי התרשמותם ממצבו הבריאותי של המנוח במועד החתימה.

בנתחו את חוות דעתם ועדויותיהם של שני המומחים, קבע בית המשפט קמא, כי אין מחלוקת בין המומחים לעניין מצבו השכלי הירוד של המנוח בעת קבלתו למחלקה הסיעודית במעונות. כן קבע כי קיימת הסכמה כי מחלת השטיון מתאפינת בתנודות, בעליות ומורדות בשעות היום והלילה, ואף מוסכם כי לאור תנודות אלה, קיימת אפשרות של קיום "רגעים ואף שעות של צלילות או מודעות למעשיו" (כהגדרתו של ד"ר יאול, המצוטטת ע"י השופט קמא).

המחלוקת מצטמצמת, אם כן, לשאלת מהות "רגעי צלילות" אלה, כאשר ד"ר זוננבליק מסייג את הצלילות והמודעות הנ"ל, ומתארן כחסרות תובנה "מאחוריהן" ו"מוגבלות לצרכים בסיסיים ולנושאים ושאלות לא מורכבות" (עמ' ‎7 לפס"ד קמא).

בעניין זה העדיף השופט קמא את עמדתו של ד"ר זוננבליק, העוסק בגריאטריה שנים רבות, ומסקנתו של המומחה - כי ראוי היה למנות אפוטרופוס על גופו ורכושו של המנוח כפסול דין, וזאת לפחות מיום ‎4.3.93 - היתה מקובלת על השופט קמא. בהתחשב בקביעה זו, ולאור ניתוח מצבו של המנוח ביום הרלוונטי, על סמך רישומי האחים המטפלים בבוקר החתימה ובימים שלפניו ולאחריו, הגיע השופט קמא למסקנה כי במועד החתימה חסרה למנוח ההבנה המלאה למשמעות המסמכים ותוצאותיהם ובמינוח המשפטי - חסרה לו 'גמירת דעת'" (עמ' ‎8 לפס"ד).

לאחר שדחה את טענות המשיב בדבר פגם בשטר העברת המניות ובאפשרות העזבון לחזור מהתחייבות לתת מתנה, לפי סעיף ‎5 לחוק המתנה תשכ"ה‎1968- (להלן - "חוק המתנה"), קבע השופט קמא כי העסקאות נשוא הדיון נעדרות גמירת דעת ועל כן אינן מחייבות, ולחילופין כי חלה עילת העושק. תוצאת פסק הדין היא, אם כן, כי ארבע העסקאות נשוא התביעה אינן תקפות והנכסים נשוא העסקאות מהווים חלק מעיזבונו של המנוח.

טענות המערערים

‎6. עיקר השגות המערערים על פסק הדין המחוזי נוגעות לקביעותיו העובדתיות של השופט קמא באשר לצלילות דעתו של המנוח במועד החתימה. המערערים משיגים כנגד אימוץ דעתו של ד"ר זוננבליק, בין היתר בשל אי העקביות שמצאו בעדותו, בדבר אי יכולתו של המנוח לשקול שיקולים תבונתיים. כן טענו המערערים כנגד אי מתן משקל ראוי לעדויות בני משפחתו של המנוח באשר להתרשמותם מצלילות המנוח בארוע ליל סדר שהתקיים אותה שנה, לעדויות בדבר נסיבות החתימה ולראיות בדבר מצבו הרגוע של המנוח לאחר החתימה ולשאר המסמכים הרפואיים והעדויות התומכים בעמדתו הרפואית של ד"ר יאול.

יתרה מזאת, כך לטענתם, התעלם השופט מכך ששיקולים רציונליים ורלוונטיים, שיקולים הקשורים להבטחת טובתה העתידית של החברה, הם אשר עמדו מאחורי חתימתו של המנוח על המסמכים. לטענתם, העובדה שמשמעותם המעשית של המסמכים היא "נישולה" של שרה בראשי, אשר על פי הצוואה השניה נוחלת חלק ניכר מנכסיו, אינה תמוהה כלל ועיקר הן על רקע מערכת היחסים העכורה ששררה בינה לבין המנוח והן לאור העובדה שטובת החברה היא שעמדה בראש מעייניו.

המערערים טוענים עוד כי רמת הצלילות הנדרשת בחוזי מתנה דומה לזו הנדרשת בצוואה, וכי זו האחרונה - נמוכה היא מרמת הצלילות ה"רגילה" הנדרשת בחוזים. לפי הטענה, יש להקל בבחינת גמירת הדעת בחוזי מתנה.

המערערים אף משיגים על הנחותיו וקביעותיו של השופט קמא לעניין עילת העושק. כן טוענים הם כי לאור הערבויות האישיות שחתמו המערערים לחובות החברה, אין לראות בהעברת המניות לידיהם משום העברה ללא תמורה, ולחילופין טענתם היא כי יש להתנות את פסק הדין, במידה וישאר על כנו, בחיובה של שרה בראשי במתן ערבות כלפי הבנקים. ייאמר כבר עתה כי טענה חלופית זו אינה ענין להליך שלפנינו.

דיון בטענות הצדדים - המישור העובדתי:

‎7. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, לא ראיתי להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, המעוגנות היטב בחומר הראיות.

השאלה העובדתית המרכזית העומדת ביסוד המקרה שלפנינו נוגעת למצבו השכלי-נפשי של המנוח בעת שחתם על המסמכים נשוא התביעה. לעניין זה העדיף השופט קמא, כאמור, את חוות דעתו הרפואית של ד"ר זוננבליק על פני חוות דעתו של ד"ר יאול, המומחה מטעם המערערים.

בפתח הדברים אציין, כי ספק בעיני אם קבלת חוות דעתו של ד"ר יאול היתה מכריעה את הכף לטובת המערערים. חוות דעת זו מתאפיינת, בדומה לחוות דעתו של ד"ר זוננבליק, בנימה מסויגת באשר למצבו הקוגניטיבי של המנוח. ד"ר יאול מתאר בחוות דעתו מצב קשה ביותר, הן בהיבט הפיסי והן בהיבט המנטלי, תוך שהוא מציין כי קיימים קשרי גומלין בין היבטים אלו. לכל היותר מוכן המומחה לומר כי הוא אינו שולל אפשרות של רגעים ואף שעות של צלילות או מודעות של המנוח למעשיו. המומחה אינו מתייחס באופן מפורש לתאריך בו נחתמו המסמכים, ואינו מביע דעה באשר לצלילות דעתו של המנוח בזמן הנדון.

נמצא, כי אף חוות דעתו של ד"ר יאול מורה על מצב קוגניטיבי ירוד עד כדי לתמוך, על רקע הנסיבות בענייננו, בהכרעת השופט קמא לעניין התקיימותה של גמירת דעתו של המנוח, שמבחנה, כידוע, אובייקטיבי. אלא שאף לגופו של עניין לא ראיתי להתערב בהעדפת השופט קמא את חוות דעתו של ד"ר זוננבליק.

לא מצאתי כל סתירה בין חוות דעתו של ד"ר זוננבליק לבין עדותו בבית המשפט קמא. עמדתו של המומחה היא עקבית ועיקרה בכך כי יתכנו, אצל חולה דימנטי, פרקי זמן של שיתוף פעולה עם הסביבה, בביצוע פעולות רגילות (עמ' ‎7 לפרוטוקול). המומחה חוזר על עמדתו זו אף במהלך החקירה הנגדית (עמ' ‎9 לפרוטוקול).

אין אף מקום לקבל את טענת המערערים באשר לקיומה של תפנית בעדותו של ד"ר זוננבליק, במובן שהלה גרס כי המנוח מסוגל היה לשקול שיקולי תובנה ולנתח מצבים המותירים את המצב משפטי על כנו. מעיון בעדותו של ד"ר זוננבליק עולה כי עמדתו ברורה באשר לאי יכולתו של המנוח לחתום על כל מסמך הדורש ניתוח בסיסי, המבוסס על זיכרון ארוך. עם זאת, מוכן המומחה להסכים להנחה שמאחר וחתימה על מסמך המשאיר את המצב המשפטי על כנו מצריכה ניתוח ברמה נמוכה בהרבה מחתימה על מסמך המשנה מצב משפטי, "יכול להיות" שנסיבות כאלו מתיישבות יותר עם מצבו הקוגניטיבי הירוד של המנוח. אולם, כאמור, לאורך כל העדות שב ד"ר זוננבליק ומדגיש את הסתייגותו אף מחתימה של המנוח על מסמכים כאמור.

עדויות הנוכחים במעמד החתימה אינן מצביעות אף הן על עדיפותה של חוות דעתו של ד"ר יאול. ממכלול העדויות בעניין זה עולה כי במעמד החתימה ענה המנוח תשובות לקוניות לשאלות שנשאל, הנהן בראשו ורק העיר כי "לעמית מגיע יותר" (עמ' ‎45 לפרוטוקול).

אין חולק כי המנוח עשוי לפרקים "לשתף פעולה עם הסביבה" ולהתנהג באופן המותיר בסביבתו רושם של אדם הנוהג בהגיון. הנקודה השנויה במחלוקת היא האם עומדים ביסוד התנהגותו זו של המנוח שיקולים רציונליים, המבוססים על ניתוח אמיתי וסביר של המצב הנדון, או שמא, המצב להווייתו הוא כי המנוח מונע על ידי שיקולים תחושתיים בלבד, בהעדר יכולת להעריך בצורה מושכלת את המצב לאשורו, כפי שגורס ד"ר זוננבליק.

התנהגות המנוח, שעיקרה מענה לקוני המסתכם במילים "כן" או "לא" לשאלות המופנות אליו, וכשנדרש לתשובה עליה לא ניתן להשיב ב"כן" או "לא", לגבי הסכום אותו הוא מעוניין להוריש לעמית, ענה "לא יודע", מתיישבת יותר עם עמדת המשיב. העדים שסיפרו כי העריכו שהמנוח מבין את הנעשה, התקשו להסביר ולבסס הערכתם זו.

המערערים טוענים עוד כי השופט קמא התעלם ממצבו של המנוח לאחר החתימה, וכי בכך שגה. אכן, על גמירת הדעת יש ללמוד מהתנהגות הצדדים בתקופה שלפני ואחרי החתימה [ראו ע"א ‎158/77 רבינאי נ' שקד, פ"ד לג (‎2) 281, 287 וכן, ג' שלו דיני החוזים, (ירושלים, תשנ"ח) (מהדורה שניה), בעמ' ‎87 (להלן - "שלו")]. אלא שבית המשפט המחוזי התייחס אף לעניין זה (ראו בעמ' ‎6 ו‎8- לפסק הדין) ומכל מקום, אין הראיות בתיק תומכות בגרסתם של המערערים. כך, התיעוד הרפואי מיום ‎13.3.93 ("אי שקט מתמיד מאז הבוקר, מבצע מעשים מגונים בצוות ומתבטא בהתאם, צועק לעיתים תכופות") ומשלושת הימים שלאחר מכן, כפי שהוא עולה מחוות הדעת של שני המומחים, מתאר מצב של אי שקט, וביום ‎16.3.93 נעלם מר בראשי מהמחלקה ונמצא במעלית. התנהגותו השקטה יחסית בשעות שלאחר החתימה, עליה מעיד עמית, אינה יכולה לשנות באופן מהותי את התמונה הברורה העולה ממכלול הראיות. לפיכך, גם טענה זו דינה להידחות.

טענתם של המערערים כאילו ההחמרה במצבו של המנוח חלה רק לאחר מועד החתימה עקב תרופה שניתנה לו ביום ‎13.3.93, אין לה על מה שתסמוך.

בחינת הרישומים המתייחסים להתנהגות המנוח ולתרופות שקיבל בימים שלפני החתימה על המסמכים, בין ה‎9.3.93- ועד ל‎12.3.93-, ואלה המתייחסים לתרופות שקיבל לאחר מכן, ולהתנהגותו בימים שלאחר מכן, משמיטה את הקרקע מטענה זו.

התנהגותו ומצבו של המנוח בימים ‎13-16 לחודש לא היתה יוצאת דופן בהשוואה לימים שקדמו להם, ולא נראה כי חל שינוי משמעותי במצבו, כפי שטוענים המערערים; טענת המערערים כאילו נרגע המנוח לאחר שעברה השפעתה "המזיקה" של התרופה שניתנה לו ביום ‎13.3.93 אינה מדויקת, שכן ב‎21- לחודש, שוב נמצא המנוח במצב של אי שקט. לסיכום, אין לקבל את טענת המערערים אף לעניין זה.

ראיה נוספת אשר עמדה בפני בית המשפט קמא, היא תוצאות המבחן המינימנטלי שנערך למנוח ביום אישפוזו במחלקה הסיעודית של המעונות. אף אם נלקחת בחשבון אפשרות לסטייה מסוימת בתוצאות המבחן, כטענת המערערים, נותרת בעינה המסקנה בדבר מצבו הקוגניטיבי הירוד של המנוח.

אשר להתרשמותם של בני משפחתו של המנוח ממצבו בליל הסדר, כחודשיים לאחר החתימה על המסמכים, הרי שיש בה כדי להעיד לכל היותר על שיתוף פעולה בסיסי של המנוח עם סביבתו המוכרת, בני משפחתו. האמירות המיוחסות למנוח הן אמירות קצרות, וברובן המדובר ב"אמרות שפר", ברכות מסורתיות קצרות ושירה, המתיישבות עם מאפייניה של מחלת הדמנציה.

כאמור, לא ראיתי להתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי. בית משפט זה כבר חזר וקבע פעמים רבות בעבר, כי לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות בממצאי עובדה תעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (ראו, למשל, ע"א ‎78/84 עזבון המנוח חג' קאסם אחמד נ' פתחיה בדווי, פ"ד מב(‎2) 145). בייחוד תמנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית המשפט קמא "לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו - דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין" (ע"א ‎640/85 זיו קופר נ' איגוד המוסכים בישראל פ"ד מד(‎1) 598,594). גם לגופו של עניין לא מצאתי, לאור המקובץ, להתערב בממצאי בית המשפט המחוזי.

המסגרת הנורמטיבית

‎8. המסגרת הנורמטיבית לבחינת הסוגיה שלפנינו היא דיני החוזים והמתנה. בטרם נצלול לנסיבות המיוחדות של ענייננו, נשוב ונזכיר את העקרונות שביסוד הדיון, כפי שבאו לידי ביטוי בפסיקתו של בית משפט זה.

המתנה היא חוזה. כך נקבע בע"א ‎495/80 ברקוביץ' נ' קלימר פ"ד לו (‎4) 57, 61 מפי השופט (כתוארו אז) ברק:

"המתנה כמו המכר היא חוזה. היא משתכללת על ידי הצעה וקיבול. היא עסקה דו צדדית. היא אינה פעולה חד צדדית כמו צוואה או הרשאה".

[ראו גם א' ראבילו, חוק המתנה תשכ"ח‎1968-, פירוש לחוקי החוזים (מהדורה שניה, בעריכת ג' טדסקי, תשנ"ז) בעמ' ‎30 (להלן - "ראבילו"); ע"א ‎5187/91 מקסימוב נ' מקסימוב, פ"ד מז(‎3) 177, 185; ע"א ‎343/87 פרי נ' פרי, פ"ד מד(‎2) 154, 158].

חוזה המתנה הוא חוזה חד צדדי במובן זה שביצועו מוטל על צד אחד בלבד והוא אינו יוצר חיובים הדדים של המתקשרים [ראבילו, בעמ' ‎32; ע"א ‎520/80 פרץ רוזנברג נ' רוחמה רובינשטיין, פ"ד לח(‎1) 85]. בעניינים בהם חוק המתנה אינו דן במישרין, יחולו על חוזה המתנה דיני החוזים הכלליים. [ע"א ‎173/72 גנאיים נ' גנאיים פ"ד כז(‎1) 414, 420; צוטט בהסכמה בעניין ברקוביץ', בעניין פרי ובעניין מקסימוב הנ"ל. ראו גם ע"א ‎202/92 עזבון המנוח לירן מיכאל גרניצר נ' חנה הלגה גרניצר (טרם פורסם); דנ"א ‎1522/94 שמואל נייגר נ' רינה מיטלברג מט (‎5) 314; ע"א ‎5997/92 דוד מלק נ' מנהל עזבון הרב יהושע דויטש (טרם פורסם)].

התחייבות לתת מתנה, כמשמעותה בסעיף ‎5 לחוק המתנה, גם היא חוזה מחייב, חוזה הנשלט אף הוא על ידי דיני המתנה ודיני החוזים והוא טעון מסמך בכתב. [ראו עניין נייגר הנ"ל, ג' טדסקי "על חוק המתנה תשכ"ח‎1968-" משפטים א' תשכ"ח ‎639, בעמ' ‎645; ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (תשנ"א) ‎427 (להלן "פרידמן וכהן")]. בנסיבות שלפנינו הושלמה המתנה ביחס לשטר העברת המניות, אך לצורך הדיון בענין שלפנינו, אין כל נפקות להבחנה בין מתנה שנגמרה לבין התחייבות לתת מתנה, ואין להבחין בין שטרי העברת המניות לבין חוזי המקרקעין.

השאלה בה נדרשת הכרעה במקרה שלפנינו, נוגעת לדיני כריתת החוזה - האמנם נתקיימה ההעדה הנדרשת לשכלולו של חוזה מחייב, העדה על גמירת דעת. תשובה שלילית לשאלה זו מייתרת את הדיון בשאלות העושק וההשפעה הבלתי הוגנת, סוגיות הקשורות לפגמים ברצונו של המתקשר והמניחות חוזה בר תוקף.

חוק המתנה אינו מתייחס לסוגיית גמירת הדעת. לפיכך עלינו לפנות, כאמור, לדיני החוזים הכלליים. כיוון שסוגיית גמירת הדעת נדונה פעמים רבות בעבר בבית משפט זה, אין לי אלא לשוב ולהזכיר בקצרה את הקווים המנחים שהתוותה הפסיקה בעניין זה.

בין אם יש לזהות את גמירת הדעת עם הכוונה ליצור קשר משפטי מחייב [ראו שלו, בעמ' ‎86; עניין מלק לעיל, ע"א ‎1932/90 פרץ בוני הנגב נ' בוחבוט יששכר פ"ד מז (‎1) 357 (להלן - "עניין פרץ בוני הנגב")], ובין אם עדיפה התפיסה הרואה בכוונה ליצור יחסים משפטיים תנאי מוקדם לכניסה לתחום החוזים [ראו ע"א ‎440/75 זנדבנק נ' זנציגר, פ"ד ל(‎2) 260, 266; ע"א ‎51/83 מרום נ' אוניברסיטת תל-אביב, פ"ד לז(‎3) 518, 522], מכל מקום, אין חולק כי גמירת הדעת מגלמת רצון מגובש, כוונה רצינית והחלטית ליצור התחייבות.

המבחן להתקיימותה של גמירת דעת הוא מבחן חיצוני-אוביקטיבי, מבחן שנועד להעניק הגנה להסתמכות המתקשר ולקיים את הוודאות העסקית והביטחון המסחרי. במסגרת מבחן זה יש לקחת בחשבון את נסיבות העניין, התנהגות הצדדים ודבריהם לפני כריתת החוזה ולאחריו, ולבחון על פי קנה המידה האובייקטיבי את המתקשרים עצמם.

"קנה המידה האובייקטיבי אינו של אדם חיצוני, זר להתקשרות, אלא של המתקשרים עצמם, שאת מעשיהם, דבריהם, התנהגותם, יש להעביר במשקפי הסבירות, ולשאול אם מתקשר סביר במעמדם היה מסיק ממה שהתרחש ביניהם כי אכן גמרו בדעתם לכרות חוזה".

(פרידמן וכהן, בעמ' ‎157).

‎9. כאשר דנים אנו בעסקת מתנה, המבחן האובייקטיבי-חיצוני אינו מאבד מתקפותו, אולם עלינו להביא בחשבון כי ההגנה על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחתת בעומדה אל מול הצורך לתת ביטוי לרצונו של נותן המתנה.

על פי המבחן האוביקטיבי עשוי בית המשפט להתערב ולאכוף חוזה, שיתכן שאחד המתקשרים לא היה מעוניין בו, מתוך הצורך לקיים את אינטרס המתקשר המסתמך על הגילוי החיצוני. המבחן להתערבותו של בית המשפט הוא, כאמור, מבחן ההעדה החיצונית בעיני האדם הסביר, מבחן המקל עם המתקשר המבקש לאכוף את החוזה (במקרה שלפנינו - מקבל המתנה). בחוזה מתנה, כאשר שוקל בית המשפט אם ראויה עמדתו של מקבל המתנה להגנה, יביא בחשבון את מהותו של חוזה המתנה, כחוזה חד צדדי, אשר המקבל הוא הנהנה העיקרי (אם לא היחיד) ממנו.

אמות המידה לבחינת קיומה של גמירת הדעת משתנות בהתחשב באופי העסקה, ובהתחשב במגמה הכללית בדיני המתנה ליתן הגנת יתר לנותן המתנה. יפים לעניין זה דבריהם של המלומדים פרידמן וכהן:

"ההבחנה החוזרת ונשנית בחקיקה בין עיסקה בתמורה לבין עיסקה שאיננה בתמורה איננה בכדי. הבחנה זו משרתת מטרה מועילה והיא תואמת את רגש הצדק. הדעת נותנת שההגנה אשר תינתן למקבל המתנה תיפול, במידה ניכרת, בעצמתה מזו המוענקת למי שנתן תמורה. הטעם ברור. צד שלא תרם מצידו דבר לעסקה וכל שניתן לו בחסד ניתן, איננו זכאי לאותה מידה של הגנה הניתנת למי שתרם לעיסקה החוזית".

(ראו פרידמן וכהן, עמ' ‎472).

המגמה המייחסת משקל לכוונתו הסובייקטיבית של המעניק באה לידי ביטוי בהיבטים המיוחדים לחוזה המתנה, המשתקפים, בין היתר, בהוראות חוק המתנה (כך, לדוגמא, האפשרות של נותן המתנה לחזור בו מהתחייבות למתן מתנה לפי סעיף ‎5(ב) לחוק זה). לכאורה נראה כי יש לתת ביטוי למגמה זו גם בסוגיית גמירת הדעת. (ראו פרידמן וכהן, עמ' ‎493).

סוגיה נפרדת היא הסדרת פעולותיו המשפטיות של הלקוי בדעתו אשר טרם הוכרז כפסול דין [ראו י' אנגלרד ומ' בס, "פעולותיו של לקוי הדעת בטרם יוכרז כפסול" משפטים ט' (תשל"ט) ‎335; ג' טדסקי "על השפעה בלתי הוגנת בדין-החוזים הישראלי" משפטים כ"א (תשנ"ב) ‎517]. לסוגיה זו היבטים מיוחדים כאשר דנים אנו בבחינת טיב התקשרותו החוזית של לקוי הדעת, ובמיוחד בחוזה חד צדדי. ספק אם הכלי ה"רגיל" של בחינת הגילוי החיצוני-אובייקטיבי בגמירת הדעת הוא כלי מספק כאשר דנים בהתקשרות חד צדדית מסוג מתנה בנסיבות כאלה. בדרך כלל, הליך ההתקשרות בחוזה מתנה אינו עובר את השלבים המורכבים של עיסקה דו צדדית; נעדרים ממנו המשא ומתן וההתמקחות האופייניים לעיסקאות מסחריות, הגילויים החיצוניים של תנאי העיסקה בעייתיים יותר, ולפיכך גם קשה יותר לעמוד על רצונותיו וכוונותיו של המעניק על פי המבחן האוביקטיבי. עמד על כך הנשיא שמגר בענין פרץ רוזנברג, הנ"ל, בעמ' ‎101:

lawdata - דטהחוק

"כאשר התקיים בין הצדדים משא ומתן מסחרי כמקובל, אינני רואה לחשוש לפזיזות וקלות דעת אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן. שונה המקרה בחוזה מתנה, אשר לא רק שנעדר את אותה התמקחות, האופיינית לכל העסקאות המסחריות, שיש בה כדי להעמיד את האדם הסביר על טיבה של ההתחייבות שנטל על עצמו, אלא גם טיבו ואופיו של אותו חוזה שונים מכל חוזה אחר, באשר יש הרואים אותו כ'חוזה חד צדדי', שבו כלל לא נוצרות חובות הדדיות של המתקשרים".

(ההדגשות שלי - ד.ב.).

לכך יש להוסיף כי במיוחד כאשר מדובר בלקוי בדעתו, עלול להיווצר מצב בו הגילוי החיצוני המתבטא בחתימה על מסמך אשר נראה על פי אמת מידה אובייקטיבית, כמשקף את רצונו של המעניק, אינו מספיק כדי לבטא הצהרה של כוונה. בנסיבות בהן המצהיר לקוי בדעתו, נחלשת ההנחה המבוססת על נסיון החיים כי יש בחתימה משום הצהרה ברורה של כוונה.

נוכח אופיה של העיסקה החד צדדית של מתנה, ישנה ציפיה סבירה שמקבל המתנה יעמוד על כוונותיו של המעניק ויוודא כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף נאמנה את כוונתו הסובייקטיבית. והיה כי יתגלה פער בין כוונתו הסובייקטיבית למצג האובייקטיבי של המעניק יהיה זה מוצדק להגן על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה רק כאשר המצג האוביקטיבי של כוונת המעניק הוא ברור וחד משמעי.

אכן, הבטחת צפיותיו של מקבל המתנה הינה אינטרס ראוי להגנה, ומקובלת עלי ההלכה המושרשת כי את גמירת הדעת יש להסיק, גם בחוזה מתנה, על סמך גילויה החיצוני של כוונת המתקשר. אלא שבחוזה מתנה יש להכיר בציפיותיו של מקבל המתנה כלגיטימיות רק כאשר הנסיבות והתנהגות הצדדים מצביעים בצורה ברורה וחד משמעית על כוונתו של המעניק להתקשר בחוזה. למותר להוסיף עוד, כי גם הגיונם של דברים מוביל למסקנה שבדרך כלל קשה יותר למתקשר הסביר לזהות כוונה להענקת דבר ללא תמורה, שכן "אין קושרים אדם להיות נדבן" (ראבילו, עמ' ‎221).

מן הכלל אל הפרט

‎10. חתימתו של מתקשר מהווה בדרך כלל אינדיקציה מכרעת לגמירת דעת מצדו. אולם, עמדנו כבר על כך שגמירת הדעת נבחנת על פי מכלול הנסיבות החיצוניות והתנהגות הצדדים. בנסיבות שלפנינו, כאשר מדובר בהענקת נכסים רבי היקף על ידי אדם שהיה במצב מנטלי ירוד, התנהג בהתאם וחתם על מסמכי העברת הרכוש במעמד חריג ובלתי מקובל לעסקה מעין זו, קשה לקבוע כי מתקשר סביר במעמדם של המערערים יכול היה להתרשם כי המנוח גמר בדעתו להתקשר עמו בחוזה מתנה.

לעניין זה יפים דבריו של הנשיא שמגר בעניין פרץ בוני הנגב, אשר כאילו נאמרו על הנסיבות שלפנינו:

אין ספק שמתקשר סביר במעמדה של המערערת לא היה מניח, כי המשיב גמר בדעתו לכרות חוזה. נציג המערערת צריך היה לדעת, כי אין ביכולתו של המשיב להבין את משמעותה של החתימה בהקשר זה. לפיכך אין גם מקום להסתמך על קיומה של החתימה בהקשר זה. חתימה זו יכולה אולי ליצור מראית עין של גמירות דעת בעיניו של זר המשקיף מהצד, אך לא בענין של המתקשר הספציפי" (עמ' ‎365).

יש לזכור כי קנה המידה האובייקטיבי לפיו תיבחן גמירת הדעת בוחן את הצדדים עצמם. בענייננו נקבע כממצא, שהמערערים ידעו על מצבו השכלי של המנוח, וכי בניהול החברה ובחתימה על מסמכים חדלו מזה זמן להיוועץ בו ולבקש את עצתו או הסכמתו. בנסיבות אלה, לא ניתן בשום פנים ואופן לקבוע כי מתקשר סביר, שהנתונים הללו מצויים ברשותו, יכול היה להגיע למסקנה כי המנוח גמר אומר להעביר להם את נכסיו ולחלק להם את מניותיו, כפי שעשה.

בטיעוניהם, ביקשו המערערים לשוות להעברת הרכוש אופי עסקי יותר מאשר מתת חסד לבני המשפחה. לגרסתם, היתה זו עסקה שנועדה להציל את החברה שעמדה על סף קריסה, מעין "פעולה משולבת" לשיקומה ולפיתוחה בעתיד בידי הדור הצעיר של המשפחה. המערערים אף טוענים, אם כי ברמיזה, לעיסקה בתמורה שהתבטאה בערבויות אישיות שנתנו הם לחובות החברה. לשיטתם, נישולה של שרה מהחברה ומהנכסים היה על רקע היחסים העכורים שבינה לבין המנוח, ויש להבין את העיסקה כולה גם על רקע נסיבות אלה.

דא עקא, שגרסה זו נסתרת על פניה. המנוח לא שותף בהכנת המסמכים ובהתייעצויות הכרוכות בכך. היוזמה, ההכנה והביצוע היו בידי המערערים, הכל כמפורט בפתח פסק הדין. המנוח שמע לראשונה על התוכנית מפי בנו, עמית, כשזה בא לקחתו מבית האבות הסיעודי. כשהמנוח יושב במכונית, לאחר בוקר "סוער" מבחינת התנהגותו במוסד, שטח בפניו עמית, על פי עדותו, את פרטי התוכנית ונענה ב"הנהונים קצרים".

אף אם נקבל את ההנחה שהמניע להכנת המסמכים נעוץ בדאגה כנה לניהולה התקין של החברה בעתיד, נראה כי דאגה זו לא היתה באותו שלב מנת חלקו של המנוח. הוא לא בירר פרטים על הכנת המסמכים, לא ניסה לבדוק את המשמעויות וההשלכות של ההעברה ולא התעניין בשום פרט נוסף ביחס לחברה. השופט קמא אף ציין כי לא הוצגו בפניו אפשרויות אחרות להשגת המטרות עליהן עמדו המערערים, כגון עריכת צוואה או שטר נאמנות למקרה שמצבו ישתפר. במעמד החתימה לא הראה המנוח כל סימן להיותו מודע לכך שבפעולתו הוא משנה למעשה את צוואתו האחרונה שחילקה את מניותיו ורכושו באופן שונה.

למעשה, לא רק שלא התקיים דיון כלשהו בצעד שננקט או משא ומתן על תנאי ההעברה, אלא שלא היה גם כל גילוי חיצוני שיכול להעיד כי המנוח הבין את "הפעולה המשולבת" שנקט בה, כביכול, להצלת החברה.

על כל אלה, יש להוסיף את תיאור מעמד החתימה.

המתקשר הסביר יסיק ביתר קלות כי הצד השני לעסקה גילה כוונה רצינית להתקשר עמו, כאשר החתימה מתבצעת בנסיבות המעידות על רצינותו, כגון: תוך ישיבה במשרד עורכי דין בתנאים הולמים לחתימה על מסמכים. כזכור, המנוח חתם על המסמכים בעודו יושב במכונית שהביאתו למקום שבקרבת משרד עורכי הדין. אגב פיצוח גרעינים ברכב, כשעורך הדין יושב לידו במכונית ובנו עמית משקיף מבחוץ ונמצא בטווח ראייתו, חתם המנוח על ההעברה של נכסיו העצומים לבנו הצעיר ולשלושת נכדיו.

לאחר החתימה, המנוח לא ביקש ולא קיבל העתק של המסמכים עליהם חתם. כפי שציין השופט קמא, המנוח לא פנה עוד למערערים, לא התעניין ולא בירר מה נעשה עקב חתימתו, עד לפטירתו, ואף המערערים מצידם לא טרחו לדווח למנוח באשר להתפתחויות שחלו לאחר חתימתו. עובדה זו מתיישבת היטב עם התמונה הכללית העולה מיתר העדויות ומלמדת אף היא על התרשמותם של המערערים, לפני, בזמן ואחרי החתימה, ממצבו השכלי מנטלי של המנוח.

אף שלא היה בכך כדי לשנות את ההכרעה בשאלה שלפנינו, בדבר נסיבות עריכת העסקה וגמירת הדעת שנלוותה לה, ראוי לציין כי אין בסיס בראיות לטענה ביחס למצבה הכלכלי של החברה, ואין אחיזה בחומר הראיות לרמזים כאילו ניתנה תמורה לעסקה בערבויות האישיות עליהן חתומים המערערים. אין ראיה הקושרת את הערבויות להעברת המניות, וגם אם ניתנו הערבויות, המבססות עניין לגיטימי של המערערים בנכסי החברה, היה זה במועד שקדם להחתמת המנוח על המסמכים, ולכאורה ללא קשר להעברת המניות.

לסיכום; מנסיבות המקרה, מצטיירת לפנינו תמונה עגומה של ההתקשרות, שנעשתה כלאחר יד, כשהמערערים, המודעים למצבו השכלי והפיזי של המנוח, לא נתנו משקל רב לשאלת יכולתו להבין את המתרחש, ואין ספק כי מתקשר סביר במעמדם לא יכול היה לפרש את חתימת המנוח כאקט רצוני ומודע שראוי להסתמך עליו.

המסקנה העולה מכל האמור היא, כי המסמכים נשוא התביעה אינם עומדים בדרישות גמירת הדעת של חוק החוזים), תשל"ג‎1973-, ועל כן אינם מהווים מסמך מחייב.

‎11. הדיון שנערך לעיל ומסקנותיו, מקבלים משנה תוקף בהתחשב בעובדה כי מדובר בחוזה מתנה. המערערים טענו באריכות לעניין השוואת "רמת הכשרות" הנדרשת בחוזי מתנה לזו הנדרשת בצוואות, ולטענתם גמירת הדעת הנדרשת בצוואה, ובדומה לה במתנה, נמוכה מזו הנדרשת בעסקאות אחרות, בדיני חוזים "רגילים".

אין לקבל טענה זו. אכן, ביסודם של דיני החוזים, וכאמור, המתנה היא חוזה, עומדת, בין היתר, האוטונומיה של הפרט ורצונו החופשי של המתקשר. דיני הצוואה, בדומה לדיני המתנה, מעניקים משנה תוקף לרצונו של הנותן.

אולם מכאן אין נובעת המסקנה המבוקשת על ידי המערערים, כי לכל פעולה משפטית מתבקשת "רמת כשרות" שונה. עשיית כל פעולה משפטית מחייבת מעצם טיבה את מעבר סף הכשרות. גם הטענה כי בעסקאות חד-צדדיות מתחייבת רמה נמוכה יותר של גמירת דעת אינה נכונה. ההבחנה בין החוזה הרגיל לחוזה החד-צדדי בהקשר זה היא במישור הוכחת "גמירת הדעת". בחוזה החד צדדי מתחייבת רמה גבוהה יותר של הוכחת גמירת דעת, משום שגובר האינטרס להגן על מעניק המתנה. יפים לעניין זה דבריו של כבוד הנשיא שמגר בע"א ‎7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' איתן גולדברג (טרם פורסם):

"אכן, בהיות המתנה חוזה חד צדדי, ובפרט כאשר המדובר במתנה במקרקעין חייבת להיות הבדיקה לגבי גמירת דעתו של הנותן קפדנית במיוחד".

אשר על כן, העובדה כי החוזים נשוא הדיון הינם חוזי מתנה, אינה יכולה לסייע למערערים, ההיפך הוא הנכון.

‎12. מסקנתנו כי המסמכים נשוא התביעה אינם עומדים בדרישת גמירת הדעת של חוק החוזים ואינם מהווים מסמך מחייב, מייתרת את הצורך להיזקק לעילת העושק ואף לדיני ההשפעה הבלתי הוגנת, ככל ובמידה שהם חלים על משפט החוזים.

אשר על כן הערעור נדחה.

המערערים ישאו בהוצאות המשיב בערעור, ובשכר טרחת עורך-דין בסך ‎30,000 ש"ח.

ש ו פ ט ת

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י' טירקל:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש.

ניתן היום, י"ז בסיון תשנ"ח (‎11.6.98).

ט' שטרסברג-כהן,י' טירקל,ד' ביניש

ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

‎96036010.N01

חכ/