דחיית תביעת דיבה של עובד נגד מעביד

פסק דין ברקוביץ סע"ש 50413-05-22 לפני:כב' השופטת הבכירה אורית יעקבס

נציג ציבור (עובדים:) חנא סבאח

נציג ציבור (מעסיקים:) מר אריה ציליק

יורם ברקוביץ ע"י ב"כ: עו"ד יהושע רוביןהתובע:

מע"ד בע"מ ח.פ. 510501299ע"י ב"כ: עו"ד ניר ברזלה

נתבעת:

פסק דין

1. במסגרת תביעתו טען התובע כי יש לחייב את הנתבעת לשלם לו סכום קרן של 200,000 ₪ בשל זכויות ו/או פיצויים מכח חוקים שונים המגיעים לו בקשר לתקופת עבודתו אצלה ובקשר לסיומה של תקופה זו, כאשר התובע הבהיר כי לצורכי אגרה הוא מעמיד את סכום תביעתו על סך של 150,000 ₪.

2. במסגרת כתב הגנתה הכחישה הנתבעת את כל שטען כנגדה התובע.

3. מהלך הדיוןא. בתאריך 17/4/23 התקיים דיון מוקדם לפני כבוד הרשם (כתוארו אז) אביעד אברגיל (להלן - הרשם) במסגרתו חידדו הצדדים טענותיהם, התייחסו זה לטענות זה והשיבו לשאלות בית הדין.ב. בסיום הדיון המוקדם נתן כבוד הרשם החלטה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית ולאחר שאלו הוגשו הוזמנו הצדדים לדיון מוקדם נוסף והפעם אצל סגן הנשיא - כבוד השופט קאסם מוסטפא.ג. בתחילת הדיון המוקדם הנוסף, שהתקיים ביום 28/12/23 שמטרתו הייתה לנסות ולסייע לצדדים לסיים את הסכסוך ביניהם בפשרה, הגיש ב"כ התובע את הקלטת השיחה אשר ביחס אליה טען להוצאת דיבה ולשון הרע. בסיום הדיון הנ"ל ולאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמות, הורה סגן הנשיא כי "מועד להוכחות ייקבע וישלח לצדדים."

ד. בתאריך 5/5/24 התקיימה ישיבת הוכחות במהלכה שמענו את עדותו של התובע ואת עדויותיהם של עדי הנתבעת הם מר רני שוורץ (להלן - מנהל הנתבעת או רני) ואחיו - מר יניב שוורץ (להלן - יניב).ה. כפי שנמסר לצדדים בתחילת ישיבת ההוכחות - העדויות הוקלטו על ידי מערכת להקלטת דיונים כאשר בהמשך תומללו העדויות ותמלולן נסרק לתיק בית הדין.ו. בסיום ישיבת ההוכחות קצבנו לצדדים מועדים לשם הגשת סיכומיהם ולאחר שאלו הוגשו (סיכומי התובע ביום ,23/6/24 סיכומי הנתבעת 30/7/24 וסיכומי תשובה ביום 22/72/7) הגיעה העת להכריע בתביעה.

4. להלן העובדות הרלוונטיות כפי שעלו מחומר הראיות:

   
   

   א. התובע הינו פנסיונר, אשר בטרם התחיל לעבוד אצל הנתבעת עבד 18 שנה כמשחיזן בתע"ש ותקופה מסוימת כמלגזן במפעל RH הסמוך לנתבעת.

   
   

   ב. בין התובע לבין רני שוורץ הייתה היכרות מוקדמת.

   
   

   ג. התובע החל לעבוד אצל הנתבעת כעובד שעתי החל מיום ,16/2/20 כאשר לאחר מספר שבועות העבירו אותו מתפקידו בביקורת.

   
   

   ד. רוב הזמן עבד התובע עד 14:00 כאשר הפסקת צהריים במפעל (שגודלו כ - 2,000 מ"ר) הייתה משעה 13:00 ועד שעה .13:30

   
   

   ה. הנתבעת סיכמה עם התובע את תנאי העסקתו אך לא מסרה לו הודעה מסודרת בכתב.

   
   

   ו. עת התחיל התובע לעבוד בנתבעת הוא התגורר בנוף הגליל ובהתאם לכך שולמו לו נסיעות לפי כרטיס חופשי חודשי.

   
   

   ז. בחודש אוקטובר 2021 עבר התובע להתגורר בעפולה.

   
   

   ח. התובע עבד עד השעה 14:00 גם בימים .20/4/22-24/2/22

   
   

   ט. הנתבעת ביצעה עבור התובע הפקדות לקרן מיטב -ד"ש.

   
   

   י. בין התובע לבין יניב שוורץ היו התכתבויות בווטצאפ בימים 18/4/22 ו- 30/19/4/22 - בתאריך 24/4/22 שלח ב"כ התובע לנתבעת מכתב במסגרתו נכתב כך:

בתאריך 25/4/22 עת הגיע התובע לעבודה התקיימה בינו לבין מר רני שוורץ שיחה אשר את חלקה הקליט התובע ואשר במסגרתה אמר מר שוורץ, את הדברים הבאים: החל מתאריך 26/4/22 לא התייצב יותר התובע לעבודתו בנתבעת וב"כ הנתבעת השיב לב"כ התובע במכתב בו כתב כך:

5. האם הנתבעת עברה עבירת לשון הרע?

   
   

   מנהל הנתבעת, החל ,25/4/22 התייצב לעבודתו ביום לטענת התובע, עת להשפיל ולפגוע בו תוך פרסום דברי דיבה. כך, הטיח בו מנהל הנתבעת כי הוא "אדם שפל... כמו שפן," כאשר פרסומי הדיבה נשמעו ברחבי המפעל כך שגם עובדים אחרים יכלו לשמוע. הרקע לאמור היה ויכוח בין התובע למנהל הנתבעת בדבר היקף שעות העבודה, כאשר מנהל הנתבעת ביקש כי התובע יעבוד ימים ארוכים יותר ממה שנקבע עמו. נוכח ההשפלה שחווה, לא התייצב התובע לעבודה למחרת ועד בכלל. על כן, בעוולת לשון הרע טוען התובע, יש לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין את האמור. לטענתה, לא התקיים יסוד הפרסום, שכן הכחישה הנתבעת התובע לא הוכיח כי אדם נוסף זולתו נחשף לדברים. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי ממילא אין המדובר בלשון הרע, אלא לכל היותר בגידופים שנאמרו בשעת כעס ואינם עולים לכדי לשון הרע.

דיון והכרעה

חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה1965- (להלן - החוק,) משקף איזון עדין בין שתי זכויות יסוד: הזכות לשם טוב והזכות לחופש הביטוי. נטל ההוכחה הוא על התובע, אשר צריך להוכיח כי הנתבעת אכן פרסמה לשון הרע בסעיפים 1 ו- 2 לחוק; הקובעים כדלהלן:

1. "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

   
   

   (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

   
   

   (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

   
   

   (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

   
   

   (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו";

2. א) פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

   
   

   ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –

   
   

   (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

   
   

   (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע".

נקדים אחרית לראשית, ונציין כבר עתה שני דברים מרכזיים; האחד הוא כי אין ספק שהדברים המיוחסים למנהל הנתבעת, אכן נאמרו על ידו ודי לעניין זה להפנות להקלטה שהוגשה מטעם התובע. והשני - כי לאחר שבחנו את מכלול חומר הראיות, הגענו לכלל מסקנה כי התובע לא הרים את הנטל לשכנע כי התקיים יסוד הפרסום. כך, איננו סבורים, כי ניתן לקבוע, באופן סביר, שהאמרות פורסמו "לאדם או יותר זולת הנפגע," כמתחייב מסעיף (2ב)1() לחוק.

מכיוון שלא הוכח שהדברים פורסמו - הרי שאין מקום לבחון האם האמרות מהוות לשון הרע. להלן נימוקינו בפירוט;א. כפי שצוין לעיל, הנטל להראות כי הדברים פורסמו, מוטל לפתחו של התובע. אלא שבמקרה זה התובע לא רק שלא הוכיח כי אדם נוסף זולתו שמע את הדברים, אלא שהוא אף לא פירט את הטענה באופן סביר. כך, לא רק שהתובע לא זימן את אותם עובדים שלטענתו שמעו את הדברים, אלא הוא אף לא נקב בשמותיהם של אותם העובדים, לא הבהיר בכמה עובדים מדובר ומה היו מעשיהם במועד אמירת הדברים ותחת זאת, הוא הציג גרסה דלה ביותר והסתפק בטענות בעלמא כי הדברים נאמרו בסביבת עובדים נוספים.זאת ועוד, הצורך בהוכחה ברורה לקיומם של עדים ששמעו את הדברים מתחזק אף יותר למשמע הההקלטה.הדברים, בשונה מטענות התובע, מנהל הנתבעת לא צעק, אלא דיבר בטון סביר, דבר המחייב הימצאות של אנשים בקרבתם הצמודת של התובע בכדי לשמוע את האמור. כמו כן, לא ניתן לשמוע ברקע של הדברים קולות של אנשים נוספים, או פעילות מסוג כל שהיא המעידה על הימצאות אנשים בקירבת מקום.מכאן שהתביעה ביחס לאירוע מבוססת על עדותו היחידה של התובע, אשר הינו בעל דין, ואשר כאמור הינה דלה מאוד כך שלא השתכנענו כי עליה לבדה ניתן לסמוך על הראיות, תשל"א1971- הקובע כי מקום בו מתקבלת עדות יחידה של בעל דין חובה על בית הדין לנמק החלטתו באופן מפורט.)ב. מעבר להיות גרסת התובע מתפתחת, שלא הותירה רושם מהימן. כך - במסגרת התביעה ציין התובע מפורשות, כי דברי הדיבה נשמעו כך ש"עובדים אחרים היו מסוגלים לשמוע" (ראו סעיף 12 לכתב התביעה, בעוד שבתצהירו הצהיר התובע כי הסיכון התממש, וכי היו עובדים ששמעו בפועל את הדברים שנאמרו (ראו סעיף 9 לתצהיר התובע.) מדובר בשינוי גרסה משמעותי, שכן מדובר ברכיב מרכזי בהוכחת עילת לשון הרע. כאשר יש לשים לב כי עת נשאל התובע לגבי השינוי, לא היה לו מענה ראוי. וראו עדותו לפנינו -"לתצהיר שלך, אתה אומר שגם בסעיף 9: 'ש עובדים אחרים נכחו במפעל ושמעו את הדברים, איך אתה יודע?'ת: כי אני ראיתי.ש: מה ראית?ת: ראיתי את האנשים שהלכו הביתה בבוקר.ש: אבל איך אתה יודע שהם שמעו את הדברים?ת: מה זה, הם עברו לידי,ש: אז למה, בכתב התביעה, תראה התצהיר שלך הוא העתק מדויק שכתב התביעה שהגשת, למעט בעניין הזה. בכתב התביעה, בסעיף ,12 אתה כתבת- פרסומי הדיבה אף נשמעו במרחב המפעל, ואף עובדים אחרים היו מסוגלים לשמוע, לא כתבת שמעו את הדברים. למה בכתב התביעה כתבת שהם היו מסוגלים לשמוע, ובתצהיר כתבת שהם שמעו?ת: כי הם שמעו, כי הם היו ב... הם הלכו ל... איך אומרים את זה? לחדרי הלבשה, חדרי הלבשה שמה לא אטומים, הכל פתוח שם.ש: כן, אבל את המידע הזה היה לך כשכתבת את כתב התביעה. אני אומר לך, שאת הגרסה הזאת, ואני מתנגד לשינוי חזית, אבל אני שואל תחת האמירה הזאת, את הגרסה הזאת אתה המצאת אחרי שאנחנו טענו בכתב קדם המשפט, שהתנאי הזה לא מתמלא, שאתה לא הוכחת, ולא התיימרת להוכיח שהדברים נאמרו ככה שיכלו להישמע או נשמעו על ידי אחרים. לפני זה לא טענת את זה, לא אמרת את זה, או לא חשבת את זה. רק אחרי שזה התעורר בקדם משפט, שינית את הגרסה שלך."מה השאלה? האם נכון שרק אחרי שזה התעורר בקדם המשפט, שינית את הגרסה שלך, וטענת לראשונה שעובדים אחרים שמעו את הדברים? ת: שמעו, הם היו בחדר, חדרי , אמרתי. כב' השופטת: אבל תקשיב לשאלה אדוני, השאלה היא כזאתי, אומר לך עוה"ד, בסעיף 12 לכתב התביעה שלך, כתבת יכלו לשמוע. בתצהיר שלך כבר כתבת שמעו, והוא אומר לך לא באמת שמעו. אבל אתה, היה לכם דיון מוקדם אצל כבוד הרשמת, או הרשם, כבוד הרשם אברגיל. ושמה אומר לך עוה"ד, אנחנו אמרנו שלא מתקיים התנאי שאנשים שמעו, ואז עשית איזשהו שינוי קטן אבל דרמטי בתצהיר, כדי שיתמלא התנאי הזה, מה יש לך להגיד על הטענה הזאת? ת: כבוד השופטת, אני הקלטתי אותו, אני חוזר עוד פעם, אני הקלטתי אותו על יד השעון שאנשים כבר הגיעו לעבודה.

כבוד השופטת: אבל אתה לא כתבת בכתב התביעה שאנשים שמעו. יש הבדל, בכתב התביעה לא כתבת שמעו, כתבת יכלו לשמוע, זה מה שאומר לעוה"ד, ובתצהיר כתבת שמעו. למה, למה היה שינוי? למה שינית? ת: כנראה ששכחתי להגיד את ה...כב' השופטת: או-קיי, לעו"ד לא זכרת להגיד, שאנשים שמעו, אלא רק שיכלו לשמוע? או-קיי.ש: אמרת שיש לך שמות, שאתה יכול להגיד שמות של אנשים ששמעו. ת: אני מצטער להגיד לך, סליחה, לא אגיד שמות למה האנשים שם עוד עובדים? ש: אתה לא רוצה להגיד שמות. ת: אנשים שם עובדים 3 אנשים מבוגרים, 1 שיצא לפנסיה ועוד...ש: האנשים האלה שאתה לא רוצה להגיד את שמם, אמרו לך שמענו? ת: כן. ש: אז למה לא הזמנת אותם לעדות? ת: הם מפחדים במקום העבודה שלהם". (עמוד 8 שורות 33-39 לפרוטוקול המתומלל, עמוד 9 שורות ,1-39 שם ועמוד 10 שורות שם ,1-4)מתייתר הצורך במקובץ לעיל, מקום בו לא מתקיים יסוד הפרסום, לבחון האם הדברים שנאמרו על ידי מנהל הנתבעת מהווים לשון הרע, התביעה בגין רכיב זה - נדחית.

7. האם התובע סבל מהתעמרות?

   
   

   לטענת התובע, הנתבעת התעמרה בו במהלך תקופת העסקתו, פגעה בכבודו, גרמה לו לצער סבל ואף הובילו לפגיעה בריאותית בגינה נזקק לטיפול רפואי. כך, לאחר תקרית הוצאת הדיבה, הוא נדרש לבצע "עבודות שחורות" שלא נדרש לבצע בעבר במסגרת עבודתו. כמו כן, יניב פנה אליו בטון פוגעני, ודרש כי הוא לא ישוחח בטלפון ולא ישתה מים או ישטוף ידיים, אלא בהפסקה. עוד הוסיף התובע וטען כטענה חלופית כי יש להתייחס לאירוע הוצאת הדיבה כהתעמרות. על כן, יש לחייב את הנתבעת בפיצוי בסכום של 50,000 ₪. לטענת הנתבעת התובע לא סבל מהתעמרות וכן טענה כי אין אצלה "עבודות שחורות;" כאשר הבקשה של יניב ביחס לתובע שימנע מלשוחח בטלפון בעת הפעלת המכונה, הייתה מטעמי בטיחות.

דיון והכרעה

הגם שקיימות הצעות חוק פרטיות, שטרם הבשילו לכדי חוק. כאשר במסגרת פסיקה ענפה של בתי הדין לעבודה נקבע כי הנושא הנ"ל יקבל מענה במסגרת הדין הקיים, בהתבסס על חובות תום הלב וההגינות בהן מחויב כל מעסיק כחלק בלתי נפרד מחוזה העבודה בע"ע (ארצי) 21934-02-21 יצחק חקמון - מדינת ישראל (נבו .)6.9.2022כיוון שמדובר כאמור במגוון עצום של התנהגויות שקשה להגדיר מראש ובמדויק את גבולותיהן, הקביעה אם מדובר בהתעמרות או התנכלות מושתתת בעיקרו של דבר על ממצאי עובדה, בהתאם לנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה. עם זאת, וכפי שצוין לעיל, ניתן להצביע על מספר עקרונות מנחים אשר התגבשו בהלכה הפסוקה, כאשר נדגיש כי הפסיקה בקשר לכך מצויה בתחילת דרכה.להלן העקרונות כפי שהובאו בע"ע (ארצי) 21934-02-21 יצחק חקמון - מדינת ישראל (נבו :)6.9.2022"ראשית, התעמרות בעבודה אינה כוללת רשימה סגורה של התנהגות חוזרת או במספר מקרים, ככלל - מדובר באירועים נפרדים (גם אם שונים זה מזה,) להבדיל מאירוע חד-פעמי. שנית, קיימת חשיבות לבחינת טענות התובע כמכלול, שכן בחינת הטענות במנותק זו מזו עשויה להחמצת התעמרות שבאה לידי ביטוי בתמונה השלמה והכוללת. שלישית, לא כל עוגמת נפש הנגרמת לעובד בגין יחסים עכורים עם חבריו לעבודה או התנהלות הממונה עליו תחשב כהתעמרות בעבודה, שהרי "מינון מסוים של חיכוכים ומתחים הינו בגדר הכרח בלתי יגונה בהתחשב באופיים הדינמי של יחסי העבודה. משכך, לא כל חיכוך מהווה התנכלות, אולם יש ועוצמתו תגיע כדי התנכלות"...נדרש לפיכך שההתנהגות תהווה התעמרות גם במבחן אובייקטיבי, ולא די בתחושה סובייקטיבית של פגיעה. קריטריונים למבחן האובייקטיבי טרם התגבשו, ויש להניח כי יתבססו בין היתר על אמות מידה של מידתיות, סבירות ועינייניות; על היקף הסטייה מנורמות ארגוניות וחברתיות; ועל החובה להעמיד לעובד סביבת עבודה ראויה ומכבדת שאין בה השפלה או פגיעה בכבוד, וכל זאת תוך שמירה על המרקם העדין של היחסים במקום העבודה, מבלי ליצור "משפוט יתר," ותוך איזון מול סמכותו ואפשרותו של מעסיק או ממונה מטעמו לנהל את הדרוש ניהול."

ומן הכלל אל הפרט; תחילה נציין, כי טענות התובע להתעמרות מתמקדות ביום האחרון להעסקתו. אין המדובר בטענה קלאסית להתעמרות, המחייבת מספר אירועים או התנהגות חוזרת. עם זאת, אנו סבורים, כי גם התנהלות המתמקדת כולה ליום אחד, עלולה להוות התעמרות, זאת בנסיבות המתאימות בדגש על חומרת המעשים ואיזונם עם משך ההעסקה. כך, ככל שההעסקה ממושכת יותר, ללא אירועים מסוג זה, כך יידרש מעשה חמור יותר על מנת להיחשב כהתנכלות.אלא שבמקרה שלפנינו, אין אנו נדרשים להתעמק בשאלה האם חומרת המעשים עולה לכדי התנכלות, שכן מרביתם כלל לא הוכחו. כך, הגם שדרישה מעובד לבצע מטלות החורגות משמעותית ממסגרת תפקידו, ובייחוד כאלה שאינן הולמות את כישוריו, עלולה להיחשב כהתעמרות ופגיעה בכבוד העובד; הרי שבעניינו של התובע הדבר כלל לא הוכח. כך, הסתפק האחרון בתיאור לקוני בתצהירו לפיו "נדרשתי לבצע מיני עבודות שחורות שלא נדרשתי לבצע במסגרת עבודתו אצל הנתבעת" (ראו סעיף 10 לתצהיר התובע,) ולא פירט, על ידי מי והאם אכן ביצע אותן בפועל.התובע לא זימן עדים שיתמכו בגרסתו כאמור ואף לא חקר את עדי הנתבעת לגבי אותן "עבודות שחורות" שנדרש לטענתו לבצע. אותו הדין לגבי האיסור לשתות מים או לשטוף ידיים במהלך העבודה - גם טענותיו אלו של התובע לא הוכחו, כאשר הוא אף לא חקר את יניב, לו מיוחסים המעשים הללו.לבסוף, נותרנו עם השיחה שהתקיימה בין התובע לבין רני (הוא כאמור, מנהל הנתבעת,) במסגרתה הוטחו בתובע דברים לא נעימים. כפי שצוין לעיל, הוכח כי דברים אלה נאמרו, ובמידה והיה מוכח כי לאחר האירוע המשיכו נציגי הנתבעת להתעמר בתובע, על דרך איסורים שונים ודרישות שאינן תואמות את אופי תפקידו, יתכן וניתן היה לראות בכך התעמרות. אלא שלא אלו פני הדברים, שכן הדברים לא הוכחו ונשארנו עם אירוע בודד, אשר דומה יותר לדברים הנאמרים בעידנא דרתיחא, כך שהגם שאינם נעימים ואין מקום להתבטאויות מעין אלה במקום עבודה, קיים חשש להטיל נטל כבד מידי על המעסיק במידה ונקבע כי כל אירוע בודד שהתרחש בשעת כעס, עולה לכדי התעמרות. וראו לעניין זה דברי בית הדין (וראו גם סע"ש 46548-09-12 אבידן נ' פלאפון (פורסם בנבו) 27.8.2019) אשר אף שנאמרו בהקשר של לשון הרע, רלוונטיים, בשינויים המתחייבים גם במערכת של יחסי עבודה קיימים גם ערכים נוספים שיש לקחתם בחשבון בעת יישומו של החוק וההגנות הנקובות בו, הנובעים מהיותו של מקום העבודה מעין "משפחה" מורחבת, שחבריה שוהים זה עם זה שעות רבות מדי יום ואמורים להגשים יחד מטרות משותפות.עוד יש לקחת בחשבון שלעיתים נאמרים דברים מתוך רוגז רגעי או סערת רגשות, כחלק מהתנהלות יומיומית או בעידנא דריחתא נוכח לחץ העבודה; לא לכל עלבון יש להתייחס כאל לשון הרע במובנה המשפטי, ותיתכן בהקשר זה אף הגנת זוטי דברים. מאידך יש להתחשב בחובות תום הלב המוגברות המוטלות על צדדים לחוזה עבודה; בפערי הכוחות הקיימים דרך כלל בין עובד לממונה עליו; ובהשפעה המשמעותית שתיתכן לאמירותיו של ממונה בנסיבות מסוימות.לאור זאת, על שני הצדדים ליחסי העבודה - במסגרת חובתם לנהוג זה כלפי זה בהגינות ותום לב - להיזהר האחד בכבודו של משנהו, תוך הקפדה על מידתיות וסבירות. יש להביא בחשבון כי עובר לאירוע התובע עבד במשך כשנתיים, מבלי שהתרחשו אירועים דומים. נהפוך הוא, מחומר הראיות עלה, כי הנתבעת אף באה לקראתו בעניינים מסוימים, דוגמת שעות העבודה. על כן, לא מצאנו כי הוכחה התעמרות בעבודה ולכן התביעה בגין רכיב זה - נדחית.

8. האם התובע זכאי להפרשי החזר הוצאות נסיעה?

   
   

   הגם שהחל מחודש 10/21 עבר להתגורר בעפולה, הנתבעת המשיכה לשלם לו החזר נסיעות בסכום של 112 ₪ בלבד עבור כרטיס חופשי-חודשי בתחומי נוף הגליל ושלא בהתאם לנסיעות הבין עירוניות שביצע בפועל. התובע הוסיף וטען במסגרת תצהירו, כי בנוסף לאמור לעיל, הייתה תקופה בת 18 חודשים בה הנתבעת לא שילמה לו החזר נסיעות כלל ולכן יש לחייבה לשלם לו סכום של 2,197 ₪ בגין החזר נסיעות.

   
   

   הנתבעת הכחישה את טענות התובע וטענה כי שולמו לו החזרי נסיעה כדין. במסגרת תצהירו של מנהל הנתבעת הבהיר האחרון כי הנתבעת אינה משלמת החזר נסיעות שכן היא מעמידה לרשות עובדיה שירות הסעות. אלא שבמקרה של התובע ובהתחשב בבקשתו החריגה, לקבל החזר נסיעות, בגלל שלא היה מעוניין להגיע עם ההסעה, היא נעתרה לבקשתו ולכן החל מחודש יולי ,2021 היא שילמה לו הוצאות נסיעה ולכן יש לדחות רכיב זה של התביעה.

דיון והכרעה

הלכה פסוקה היא כי על העובד מוטל הנטל להוכיח זכאותו להחזר הוצאות נסיעה, לרבות מה היו הוצאותיו ומתי הוציאן בפועל (ר' דב"ע נו/ 64-3 צדוק ויולט - גאולה בלדב, פורסם בנבו, .)10.9.1996 עוד נפסק כי יש לנהוג בגמישות בעניין דרכי ההוכחה, כאשר ברור שהעובד היה זקוק לתחבורה על מנת להגיע למקום העבודה.ומן הכלל אל הפרט; הגם שהנטל המוטל לפתחו של התובע בגין רכיב זה, אינו כבד, בכל זאת מצאנו את גרסתו מוקשית, שכן הוא הציג גרסה מתפתחת בדבר זכאותו לתשלום דמי נסיעה, כאשר תחילה (בכתב תביעתו) טען, כי הוא זכאי להפרשים בגין 7 חודשים בהם עבד והתגורר בעפולה, כך שנדרש לבצע נסיעות בין עירוניות, ואילו במסגרת תצהירו הרחיב חזית וטען כי למעשה, בנוסף לתקופה בה בהתגורר בעפולה, הייתה תקופה נוספת בת 18 חודשים בה לא קיבל החזר נסיעות כלל. זאת ועוד, במסגרת עדותו לפנינו טען התובע לפתע כי לא קיבל החזר נסיעות כלל בתקופה בה התגורר בעפולה (ראו עמוד 12 שורות 5-37 לפרוטוקול המתומלל.) אך הואיל והנתבעת לא התנגדה להרחבת החזית, מצאנו לנכון לחייבה בגין התקופה בה לא שולם לתובע החזר נסיעות כלל, שכן אין חולק כי הוא נדרש לתחבורה על מנת להגיע לעבודתו. באשר לטענת התובע, לפיה לא שולמה לו השלמה עבור נסיעות בין עירוניות, עת עבר לעפולה, הרי שלא מצאנו לנכון לקבל את טענתו ולו בשל העובדה שהתובע לא ידע בחקירתו בפנינו לציין מהם המועדים בהם התגורר בעפולה. אם אין די בכך, התובע שינה את גרסתו בעניין זה בפנינו וטען לפתע כי כל לא קיבל תשלום עבור החזר נסיעות בתקופה בה התגורר בעפולה, טענה הסותרת את טענתו המקורית בעניין זה. בכדי שפסק דין זה לא יצא חסר, נציין כי לא נעלמה מעינינו טענת הנתבעת והעובדה שהיא העמידה הסעה לעובדיה, אך הואיל ושעות העובדה של התובע לא היו שגרתיות, כך שלרוב עבד 5 שעות בלבד, ניתן להניח כי שעות ההסעה לא התאימו לשעות עבודתו, כך שלא יכול היה להשתמש בשירותי ההסעה, על כן מצאנו לנכון לחייב את הנתבעת לשלם לתובע החזר נסיעות בסכום של 2,016 ₪ בגין 18 החודשים בהם לא שילמה לו נסיעות.

9. האם התובע זכאי לתשלום עבור ביגוד?

   
   

   לטענת התובע, העבודה שביצע הייתה במפעל מתכת המחייב אמצעי בטיחות. על כן, הנתבעת הייתה מחויבת לרכוש עבורו ביגוד ונעליים המתאימות לעבודה, אך לא עשתה כן ולכן הוא נדרש לרכוש, מכספו, נעליים מתאימות. לטענת הנתבעת, הוצעו לתובע נעלי ובגדי עבודה במספר הזדמנויות, והתובע הוא זה שסירב בטענה כי יש לו בגדי עבודה של "תע"ש," אותם הוא מעדיף ולכן יש לדחות גם רכיב זה של התביעה.

דיון והכרעה

הלכה פסוקה היא, כי לא ניתן לפדות זכות לדמי ביגוד לאחר סיום יחסי עובד-מעסיק אלא אם כן נקבע מפורשות בחוק או בדין כי הזכות ניתנת לפדיון. כאשר נקבע גם שהזכות לדמי ביגוד היא זכות נלווית הניתנת למימוש במהלך תקופת העבודה בלבד (ע"ע (ארצי) 28243-12-10 מיכאל הרץ - רשות השידור, פורסם בנבו, .)12/09/11ומן הכלל אל הפרט; אף מבלי להידרש לשאלה האם הנתבעת אכן סיפקה או הייתה נכונה לספק לתובע את הביגוד וההנעלה במהלך תקופת עבודתו, מקום בו התובע לא הפנה להוראת דין כלשהי הקובעת כי קיימת זכות לפדיון דמי ביגוד בסיום יחסי העבודה, הרי שהוא לא הוכיח כי קמה לו הזכות לתשלום דמי ביגוד וזאת מקום בו מדובר בזכות נלווית.מעבר לנדרש, נעיר שהתובע בחר שלא לכמת את רכיב התביעה דנן אלא לחשבו כמקשה אחת יחד עם רכיבים נוספים דוגמת הוצאה לחופשה בכפיה, הפקדות פסניוניות חסרות, הפרשי דמי נסיעה, תשלום חלף הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים. כאשר בגין כל אלו, יחדיו, ביקש פיצוי בסכום של 20,000 ₪ מקום בו על פי דין על התובע לכמת את תביעתו, הרי שהעובדה שהתובע בחר לפעול כאמור, מהווה טעם נוסף לדחייה.בשים לב לכל האמור לעיל, התביעה בגין רכיב זה - נדחית.

10. האם התובע זכאי לתשלום חלף הפקדות פנסיוניות?

    
    

    לטענת התובע, הנתבעת ביצעה הפקדות פנסיוניות באיחור ניכר כאשר ההפקדות בגין שלושת חודשי העבודה האחרונים בוצעו לאחר הגשת התביעה. התובע הוסיף וטען כי הנתבעת לא ביצעה הפקדה עבור חודש 6/21 וכן לא ביצעה הפקדות ממרכיב החופשה, מחלה וימי שבתון. על כן, יש לחייב את הנתבעת בחלף הפקדות בסכום של 1,863 ₪.

    
    

    לטענת הנתבעת, לתובע בוצעו הפקדות חודשיות סדורות לקרן הפנסיה במיטב דש וככל שהיה פיגור בתשלומים, הרי שמדובר בפעמיים בלבד, כאשר התשלומים הוסדרו תוך תקופה של חודשיים. על כן, יש לדחות את התביעה.

דיון והכרעה

מקום בו אין חולק כי התובע הועסק עובר להעסקתו בשירות הנתבעת, זכאי הוא להפקדות פנסיוניות מיום עבודתו הראשון. על כן, בחישוב שערכנו, בהתאם לשכר הבסיס, ובתשלומים מחליפי השכר דוגמת תשלום עבור ימי חג, חופשה ושבתון, היה על הנתבעת להפקיד לקופת הפנסיה של התובע, סכום של 9,965 ₪.מעיון בדוחות השנתיים של מיטב דש עולה כי לזכות התובע הופקד סכום של 8,308 ₪ על כן, יש לחייב את הנתבעת בהפרשים בסכום של 1,657 ₪.

11. האם תלוש השכר האחרון, פיקטיבי?

    
    

    לטענת התובע, התלוש הינו פיקטיבי שכן הגם שצוין בו כאילו שולם לו גמר חשבון בדמות פדיון דמי הבראה, חופשה והודעה מוקדמת, בפועל כספים אלה לא שולמו. הנתבעת הכחישה את האמור וטענה כי התלוש שנמסר לתובע תקין, כאשר היות והאחרון התפטר על אתר, נוכו משכרו דמי הודעה מוקדמת. כן טענה הנתבעת כי זכויות התובע כחלק מגמר החשבון, הן חופשה והבראה, שולמו במלואן. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי יש חשש שהתלוש שהוגש על ידי התובע מזויף, שכן בוצע בו שינוי כך שייראה כאילו דמי ההודעה המוקדמת לא נוכו, אלא שולמו.

דיון והכרעה

ידוע, כי תלושי שכר מהווים ראיה לכאורה לאמור בהם, ועל המבקש לסתור את תוכנם מוטל נטל הראיה. (ראה: ע"ע 42463-09-11 גולן - נגרית שירן [פורסם בנבו] (מיום ;)18.3.2013 עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ - סלוצקי שי [פורסם בנבו] (מיום .)25.11.2008 עוד נקבע כי המעלה טענת "זיוף" הנטל להוכיח את טענתו הוא מעין-פלילי, כך שמדובר בנטל הכבד מהרגיל (ר' ע"א 1237/13 קונין - גפני (פורסם בנבו, .)7.4.13ומן הכלל אל הפרט; תחילה נציין כי המחלוקת אינה על עצם תשלום השכר בפועל, שכן התובע הודה כי קיבל את מלוא השכר הנקוב בתלוש (ראו חקירת התובע בעמוד 13 שורות 26-34 לפרוטוקול המתומלל.) טענת התובע מתמקדת בכך שהסכום הסופי הנקוב בתלוש, הוא הסכום לתשלום, אינו משקף את כלל הרכיבים שלכאורה פורטו בתלוש.לאחר שעיינו בתלוש השכר, והשווינו בין שתי הגרסאות לתלוש השכר עבור חודש ,4/22 החלטנו כי אנו מעדיפים את גרסת הנתבעת.ונסביר - מעיון בהעתק תלוש השכר שהוגש על ידי התובע עולה כי הסכום לתשלום אינו עולה בקנה אחד עם כלל הרכיבים שפורטו בתלוש ככאלה המשולמים לתובע. כאשר התלוש שהוגש על ידי הנתבעת נבדל מזה שהוגש על ידי התובע בכך שהרכיב של דמי ההודעה המוקדמת לא שולם לתובע אלא קוזז משכרו, כאשר במקרה כזה ישנה התאמה בין הרכיבים לתשלום לבין הסכום ששולם.לנוכח האמור לעיל, היינו פונים, בשלב זה, לדיון בהשאלה, איזה מגרסאות התלוש אותנטית, האם זו של הנתבעת בה קוזזו דמי ההודעה המוקדמת? או אולי זו של התובע בה צוין כי דמי ההודעה המוקדמת דווקא שולמו? אלא ששאלה זו זה התייתרה מקום בו התובע שינה את גרסתו המקורית והעיד בפנינו כי למעשה בתלוש שקיבל מהנתבעים רכיב ההודעה המוקדמת סומן במינוס ומכאן משמע שאין המדובר בתשלום אלא דווקא בקיזוז.וראו עדות התובע לפנינו -"תראה, אנחנו קיבלנו למשרד תלוש עם מינוס.נכון,ואז מה אתה אמרת לנו? לגבי המינוס הזה?שצריך לשנות את כל התלוש מחדש, זה לא, לא מסתדר.אנחנו עשינו את המינוס?לא, אמרתי אם זה, אמרתי אם זה מזויף, שילכו למשטרה זה לא, לא יבואו אלי, אני לא, לא זייפתי.ומה אני הצעתי לך? שאתה תלך למשטרה.נכון". (עמוד 14 שורות 36-39 לפרוטוקול המתומלל ועמוד 15 שורות ,1-5 שם.)

בטרם סיום נציין, כי נותרה השאלה מדוע מקום בו התובע עצמו הודה כי קיבל תלוש שכר בו קיזזו דמי הודעה מוקדמת, משמע תלוש הכולל את הסימון "מינוס" לפני הסכום לתשלום בגין הודעה מוקדמת, הוגש לבית הדין תלוש שאינו כולל את סימון ה"מינוס." עם זאת, מקום בו הדבר אינו נדרש לצורך הכרעה, נסתפק בדברים שנקבעו לעיל.לנוכח המקובץ לעיל, הרינו קובעים כי תלוש השכר של חודש 4/22 משקף נכוחה את התשלום שקיבל התובע, כך שהטענה לזיוף נדחית וכך גם הטענה העקיפה לאי תשלום פדיון חופשה והבראה.

12. האם התובע הוציאה את התובע לחופשה כפויה ללא תשלום?

    
    

    לטענת התובע, לעיתים הנתבעת דרשה כי יצא לחופשה כפויה "על חשבונו" בטענה כי המכונה עליה הוא אמון, מושבתת. כך, ביום 17/3/22 הוא הוצא לחופשה כפויה. כמו גם בערב חג הפסח. לטענת הנתבעת, התובע התבקש לקצר את יום העבודה עקב השבתה של מכונה פעמים ספורות בלבד (פעם או פעמיים.) נהפוך הוא, היו מקרים בהם המכונה תוקנה והתובע התבקש לשוב לעבודתו אולם העדיף להמשיך בחופשתו.

    
    

    הנתבעת הבהירה, כי התובע מעולם לא נדרש לצאת לחופשת חג על חשבונו.

דיון והכרעה

כבר בראשית הדברים נציין, כי טענת התובע בדבר היות ימי החופשה הכפויה "על חשבונו," לא הייתה ברורה שכן לא היה ברור האם כוונתו לכך שאולץ לצאת לחופשה כפויה ללא תשלום או שאולץ לנצל ימי חופשה. זאת ועוד, התובע טען כי הוצא לחופשה כפויה ביום 17/3/22 וכן בערב פסח ואילו מתדפיסי ההתכתבות שצירף עולה כי הוא הוצא חופשה דווקא ביום 18/10/21.עם זאת, מעיון בתלושי השכר, הן של חודש מרץ 22 והן של חודש אוקטובר ,21 עולה כי התובע שהה מספר ימים באותו החודש, בחופשה בתשלום. על כן, בהיעדר ראיה לסתור, נניח כי כוונת התובע הייתה כי הוצא לחופשה כפויה בתשלום. הלכה פסוקה היא, כי החובה למתן חופשה מוטלת על המעסיק והוא זה אשר נותן את החופשות וקובע את מועדיהן מכח סמכותו הניהולית תוך תיאום עם העובד והתחשבות ברצונו, ככל שניתן בהתאם לצרכי העבודה. הלכה זו נובעת מהוראות חוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 (להלן - חוק חופשה שנתית,) כאשר רלוונטי לענייננו סעיף 9 לחוק חופשה שנתית הקובע כדלקמן -("א) תאריך תחילת החופשה ייקבע לפחות ארבעה עשר יום מראש, ומשנקבע התאריך, ירשום אותו המעביד בפנקס המתנהל על פי סעיף ,26 אם הוא חייב לנהל פנקס כזה.(ב)סעיף זה אינו חל על חלקי חופשה של פחות משבעה ימים".

צא ולמד, גם אם נניח שהנתבעת הוציאה את התובע לחופשה מהרגע להרגע, הן ביום 17/3/22 הן בערב פסח והן ביום ,18/10/21 הרי שעיון בסעיף 9 לחוק חופשה שנתית מעלה כי מעסיק רשאי לקבוע את ימי החופשה לעובדיו גם ללא הודעה מראש של 14 ימים במידה ומדובר בחופשה הפחותה מ- 7 ימים. והנה, בענייננו, מדובר בחופשה בת יום אחד לכל היותר, בשלוש הזדמנויות נפרדות (אם נתחשב גם במועד הנוסף המצוין בהתכתבות שצירף התובע,) כך שלא מצאנו פגם בהתנהלות הנתבעת, והתביעה בגין רכיב זה – נדחית.

13. האם התובע זכאי לתשלום דמי הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים?

    
    

    לטענת התובע, ביקש כי הנתבעת תסיים את העסקתו, הוא ביקש שיבוטל שינוי שעות העבודה, ושעות העבודה החדשות לא מתאימות לו. על כן, יש לחייב את הנתבעת בתשלום חלף דמי הודעה מוקדמת ופיצוי פיטורים. לטענת הנתבעת, התובע אינו עומד בתנאים לצורך הכרה בהתפטרותו כבדין מפוטר. כך, ביום ,24/4/22 פנה התובע למנהל הנתבעת וביקש שזה יפטרו, שכן הנסיעות מעפולה לעבודה מקשות עליו. התובע הבהיר, כי הוא מבקש לקבל מכתב פיטורים על מנת שיהיה זכאי לתשלום דמי אבטלה במידית. לכך השיב מנהל הנתבעת, כי עליו לקבל תחילה ייעוץ משפטי ואז עזב התובע את המקום. הנתבעת הבהירה, כי בו ביום, משהתובע לא קיבל את מבוקשו, התקבל אצלה מכתב מבא כוחו בו הועלו, לראשונה, טענות בדבר התעמרות ובגין אי תשלום זכויות תוך בקשה לקבוע מועד לסיום העסקה. הנתבעת ציינה כי כבר ביום 26/4/22 נפרד התובע מחבריו ועזב את העבודה, כאשר הוא חדל מלהגיע לעבודה, מכאן שהוא התפטר על אתר מבלי שנתן הודעה מוקדמת ולכן אין לראותו כמי שהתפטר בדין מפוטר.

דיון והכרעה

גם בעניין זה לא מקל התובע על בירור עניינו, עת הוא העלה טיעונים באופן שאינו קוהרנטי. כך, לא בנקל "זיקקנו" מטענותיו השונות את גרסתו ביחס לסיום העסקתו. ויובהר, לא רק שהתקשנו ללמוד מה כוונת התובע בפן המשפטי, אלא שאפילו בפן העובדתי, היו טענותיו קשות להבנה.לפנינו שתי עילות נפרדות, אותן מעלה התובע, כאשר האחת היא התפטרות בדין מפוטר בשל שינוי משמעותי בשעות העבודה, קרי הרעה מוחשית בתנאי העסקתו. והשניה היא התפטרות בדין מפוטר לאור התעמרות ואי תשלום זכויות, משמע מצב בו אין לצפות מעובד להמשיך ולעבוד.ולגופו של עניין; מקום בו אין חולק, כי הנתבעת לא פיטרה את התובע, השאלה שלפנינו היא האם התפטרותו עולה כדי התפטרות בדין מפוטר בהתאם לסעיף (11א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג1963- (להלן - חוק פיצויי פיטורים?)כידוע, על מנת שיראו עובד כמי שהתפטר בדין מפוטר, עליו להראות כי הוא עומד בשלושה תנאים מצטברים: הראשון - הרעה בתנאי העסקה או לחלופין נסיבות בהן אין לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו, השני - קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או אותן נסיבות והשלישי - מתן התראה למעסיק לעניין זה לפני ההתפטרות לצרכי מתן אפשרות לתיקון המחדלים. לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת. "ומן הכלל אל הפרט; בטרם ניכנס לעובי הקורה, נציין, כי עצם העלאתן של עילות שונות והצגתן ביחס לסיבה בגינה התובע התפטר בדין מפוטר, מעלה תהיות רבות לגבי אותנטיות הטענות. אשר לטענת התובע לפיה הוא התפטר בדין מפוטר בשל התעמרות, דינה דחייה על הסף שכן קבענו לעיל כי טענת ההתעמרות לא הוכחה. אם אין די באמור, הרי שהוכח כי אותה התעמרות נטענת אירעה לאחר משלוח המכתב. אשר לטענת התובע לפיה התפטר בדין מפוטר בשל אי תשלום תנאים, הרי שגם דינה דחייה, שכן התובע לא הוכיח כי אכן לא שולמו לו תנאים (ו/או רוב התנאים להם טען,) כאשר לטעמנו אי הסדרים המעטים שנמצאו אינם מהווים "מצב בו אין לצפות מעובד להמשיך לעבוד. "אשר לטענת התובע לפיה התפטר עקב שינוי שעות עבודתו, נציין, כי שינוי שעות עבודה, כך שנדרש מהעובד לעבוד כפול מהשעות שסוכמו עימו, בהחלט יכולה להוות עילה להתפטרות בדין מפוטר. אלא שבענייננו, לא רק שלא הוכח כי הדבר נדרש מהתובע, אלא שהתובע ממילא לא עמד בתנאי השלישי והוא מתן התראה על כוונתו להתפטר אם לא תתוקן ההרעה. כך, התובע טוען כי לאחר שהנתבעת סירבה לפטרו, פנה לקבלת ייעוץ משפטי, ובהתאם נשלח לתובעת מכתב מעורך דינו ביום 24/4/22 והנה, מעיון במכתב עולה, כי אין כלל טענה לגבי שינוי משמעותי בשעות העבודה. לכשנשאל התובע, מדוע הדבר לא עלה במכתב, שנכתב בסמיכות לאירוע בו לטענתו נדרש להגדיל משמעותית את שעות עבודתו, לא הייתה תשובה בפיו -"אתה סיפרת למעביד שלך, לעו"ד שלך ש... את רוצה לעבוד, כי אתה, לעזוב, כי משנים לך את שעות העבודה? ולא מתאים לך לעבוד עד 18:00 בערב? נכון, אני פנסיונר, בגלל המס. אז למה הדבר הזה, שהוא הדבר היחיד שרלוונטי, לא מופיע במכתב שבו אתה מודיע על התפטרות? כבר לא זוכר, לא זוכר." (עמוד 7 שורות 15-20 לפרוטוקול מתומלל.)

לנוכח כל שפורט לעיל הרינו קובעים כי התובע לא הוכיח את תנאי הסעיף המקימים זכאות להתפטרות בדין מפוטר. על כן, תביעתו לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת - נדחית. בטרם סיום יובהר, על מנת שפסק דין זה לא יצא חסר, כי אין באמור לעיל בכדי לקבוע כי התובע אינו זכאי לכספי הפיצויים שנצברו לטובתו בקופה, אשר ממילא מהווים כספים השייכים לתובע.

סוף דבר

וכל שמצאנו שעל דחינו את מרבית רכיבי התביעה בהתאם למפורט לעיל, הנתבעת לשלם לתובע הוא כמפורט להלן: א. סכום של 2,016 ₪ בגין החזר הוצאות נסיעה. ב. סכום של 1,657 ₪ בגין הפרשי הפקדות פנסיוניות. הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלומם בפועל.

הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד

לנוכח התוצאה אליה הגענו, מקום בו התביעה נגד הנתבעת, אותה בחר התובע להעמיד על סכום של 200,000 ₪ "(ולצרכי אגרה" על סכום של 150,000 ₪) נדחתה, כמעט במלואה, הרינו מחייבים את התובע לשלם לנתבעת את הסכומים שלהלן: א. סכום של 7,500 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד. ב. סכום של 2,500 ₪ בגין הוצאות משפט. הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלומם בפועל.

מטעמי יעילות הרינו קובעים כי את הסכומים בהם חייבנו את הנתבעת, כמפורט בסעיף 14 לעיל, היא אינה צריכה לשלם בפועל לתובע ותחת זאת יקזזם האחרון מהסכומים בהם חייבנו אותו לשלם לנתבעת (במסגרת סעיף 15 לעיל.)זכות ערעור, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.באב תשפ"ד, 03( מאי ,)2024 בהעדר הצדדים.ניתן היום, י"ד

מר אריה ציליקנציג ציבור(מעסיקים)יעקבס אורית,שופטת בכירהמר חנא סבאחנציג ציבור(עובדים)