רעא 8297/12 - הפניקס הישראלי לביטוח בע"מ, אבנר איגוד לביטוח נפגעי... נ' המוסד לביטוח לאומי

בבית המשפט העליון

רע"א 8297/12

לפני: כבוד השופט י' דנציגר

כבוד השופט י' עמית

כבוד השופט צ' זילברטל

המבקשות: .1 הפניקס הישראלי לביטוח בע"מ

.2 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ

נ ג ד

המשיב: המוסד לביטוח לאומי

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט

המחוזי בירושלים בתיק ע"א 13638-05-12 שניתן ביום

14.10.2012 על-ידי כב' השופטים מ' מזרחי, י' נועם ו-כ'

מוסק

בשם המבקשות: עו"ד א' גדות

בשם המשיב: עו"ד מ' אופק

פסק-דין

השופטצ' זילברטל:

.1 בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 14.10.2012 של בית המשפט המחוזי

בירושלים ) ע"א 13638-05-12; כב' השופטים מ' מזרחי, י' נועם ו-כ' מוסק( בגדרו נדחה ערעור

המבקשות על פסק דינו מיום 25.3.2012 של בית משפט השלום בירושלים )ת"א

12949/06; כב' השופטת ע' זינגר(, שבו התקבלה תביעת השיבוב של המשיב לפיה חויבו

המבקשות לשלם לו סכום של 539,258 ש"ח.

רקע

.2 המבקשות הן חברת הביטוח הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואבנר איגוד לביטוח

נפגעי רכב בע"מ )להלן: המבקשות(. המשיב הוא המוסד לביטוח לאומי )להלן: המוסד(.

השאלה שבמחלוקת בין הצדדים היא, האם חייבות המבקשות בשיפוי המוסד בגין גמלאות

שמשתלמות לנפגע תאונת דרכים )להלן: הנפגע( מכוח ההסכם שהיה נוהג שנים רבות בין

המוסד לבין חברות הביטוח, ואשר הסדיר את זכות שיבוב של המוסד בגין הגמלאות

המשולמות לנפגע )להלן: ההסכם(.

.3 הרקע לסכסוך בין הצדדים הוא תאונה שעבר הנפגע ביום .22.7.1999 כעולה

מפסק דינו של בית משפט השלום, הנפגע, שעבד כנהג אוטובוס, נפל במהלך עבודתו עת

ביקש לרדת מאוטובוס. כתוצאה מכך, נשברה עצם הירך הימנית של הנפגע, הוא אושפז

וכעבור מספר ימים עבר קטיעה של הרגל הימנית מעל הברך. בנקודה זו יצוין, כי הנפגע

סבל למן שנת 1989 מגידול ברגלו הימנית ובשנים שלאחר-מכן עבר ניתוחים שונים

לכריתת הנגע ולהשתלת עצם ומפרק מלאכותי.

.4 הנפגע ביקש שהאירוע הנ"ל יוכר כתאונת עבודה אך תביעתו נדחתה. בהחלטה של

פקיד התביעות בענף נפגעי עבודה של המוסד נכתב כך: "מעיון בפרטי תביעתך,

ומבירורים שנערכו, לא הוכח, לדעתי, שנגרם אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתך.

מחלתך הינה מחלה טבעית ולא נגרמה עקב אירוע כלשהו בעבודתך". אף השגתו של

הנפגע בבית הדין האזורי לעבודה לא התקבלה, אך כי ניתנה בגדרה חוות דעת רפואית,

שכן היא נמחקה לאחר שהנפגע לא הגיש סיכום טענותיו )ב"ל )באר-שבע( 2601/00

)14.8.2003(. מאידך גיסא, הכיר המוסד בנכותו הכללית של הנפגע, במסגרת ענף נכות

כללית, ולפיכך משתלמות לו גמלאות.

.5 הנפגע הגיש לבית משפט השלום בבאר שבע תביעה נגד המבקשות במסגרתה

עתר לפיצויים מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- )להלן:

חוקהפיצויים(. בסופו של יום, הסתיימה התביעה בפשרה בין הנפגע לבין המבקשות, פשרה

שקיבלה תוקף של פסק דין, ושבמסגרתה שילמו המבקשות לנפגע סכום כולל של 235,000

ש"ח. בהסכם הפשרה קבעו הצדדים כי הסכום האמור ישולם לנפגע "נוסף על גמלאות

הביטוח הלאומי המשתלמות לתובע ]הנפגע, צ.ז.[" וכן כי "הפשרה והסכום הנ"ל מכסים

ומסלקים לחלוטין גם כל חשבונות, תביעות ודרישות ... של כל מיטיבים למיניהם ... פרט

אך ורק לתביעת המוסד לביטוח לאומי בגין הגמלאות המשתלמות לתובע ]הנפגע, צ.ז.[,

אם תבוא תביעה כזאת".

ההליכיםעדכה

.6 המוסד הגיש נגד המבקשות תביעת שיבוב בסדר דין מקוצר בבית משפט השלום

בירושלים. טענתו של המוסד הייתה, כי נוכח ההסכם, על המבקשות לשפותו בשיעור של

55% מהסכומים ששילם ושהוא עתיד לשלם לנפגע כקצבת נכות כללית וקצבת ניידות.

סכום השיפוי עמד על סך של 339,218 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה. למבקשות ניתנה

הרשות להתגונן.

.7 בית משפט השלום קיבל את תביעת המוסד. בפסק הדין נקבע כך: ראשית, כי

הנפגע נפגע במהלך נסיעתו חזרה מן העבודה, ולא כפי שטענו המבקשות במהלך

העבודה, ועל כן עקרונית על פי הוראות ההסכם עומדת למוסד זכות שיבוב כנגד

המבקשות. שנית, כי באופן עקרוני, דחיית תביעת הנפגע על-ידי ענף נפגעי עבודה של

המוסד לא משתיקה את המוסד מלתבוע שיבוב על-פי ההסכם. בעניין זה הודגש, כי

קביעות המומחים בענפים השונים של המוסד אינן מחייבות את המוסד משום שאין

המדובר במומחים רפואיים מטעמו וכן כי לא אחת משיג המוסד בעצמו על קביעותיהם. עוד

צוין, כי אם נקבע על-ידי מומחה בענף נכות כללית כי מתקיים קשר סיבתי בין התאונה לבין

הנכות, קביעה זו תגבר על קביעה הפוכה של מומחה בענף נפגעי עבודה, אם הגמלאות

משתלמות בפועל מענף נכות כללית. מכל מקום, נקבע כי במקרה דנא לא הוכח קשר

סיבתי כאמור. שלישית, נקבע כי על אף שקשר סיבתי כאמור לא הוכח, בנסיבות המקרה

דנא מנועות המבקשות מלטעון נגד טענת השיבוב של המוסד, בשל כך שבמסגרת תביעת

הנפגע נגדן, שהסתיימה כאמור בפשרה, הן טענו לניכוי מלא של גמלאות המוסד ובסופו

של יום אף ניכו אותן בפועל מהפיצוי ששילמו לנפגע )שהרי בהסכם הפשרה עם הנפגע

נאמר שהפיצוי ששולם לו הוא בנוסף על הגמלאות(. הודגש, כי לא ניתן היה לנכות את

גמלאות המוסד אם הן היו משתלמות בשל נכות שאינה קשורה בתאונה, ועל כן ברי כי

לשיטת המבקשות תשלום גמלאות אלה נעשה בשל התאונה. עוד צוין, כי טענת המבקשות,

לפיה גמלאות המוסד נוכו מהפיצוי ששולם לנפגע בהסדר הפשרה באופן חלקי בלבד, לא

נתמכה בראיות. נוכח קביעות אלה, פסק בית משפט השלום כי המבקשות מושתקות מכוח

תורת ההשתק השיפוטי מלטעון במסגרת תביעת המוסד נגדן להיעדרו של קשר סיבתי בין

תשלום גמלאות המוסד לבין התאונה שעבר הנפגע. על כן, הורה להן בית המשפט לשפות

את המוסד בסכום כולל של 539,258 ש"ח )שהוא סכום התביעה בתוספת ריבית הסכמית(,

כפי שנתבע על-ידו.

.8 ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט סמך את ידיו על קביעות

בית משפט השלום לפיהן המוסד אינו מושתק, באופן עקרוני, מלטעון לקיומו של קשר

סיבתי בין התאונה לבין הנכות. כמו כן, נקבע כי המבקשות אכן מושתקות מלטעון כי

תשלום גמלאות המוסד לא נעשה בקשר עם הנכות שנגרמה בתאונה, שכן, כפי שקבע בית

משפט השלום, המבקשות ביקשו לנכות את מלוא הגמלאות מהפיצוי ששולם על-ידן לנפגע,

הגישו חוות דעת אקטוארית על מלוא שיעור הגמלאות, וכן כי בהסכם הפשרה שקיבל

תוקף של פסק דין בתביעת הנפגע צוין כי הפיצוי משולם בנוסף לגמלאות המוסד, ללא כל

הסתייגות. מעבר לכך צוין, כי המבקשות לא עמדו בנטל הוכחת טענתן כי ניכוי הגמלאות

היה חלקי בלבד. נוכח האמור, דחה בית משפט קמא את הערעור על יסוד תקנה 460

לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד.1984-

מכאן בקשת רשות הערעור.

הבקשהוהתשובהלה

.9 המבקשות טוענות כי המקרה דנא מעורר סוגיה בעלת השלכות רוחב לגבי תביעות

בגין נזקי גוף. למעשה, שתיים הן הטענות המועלות על-ידן: האחת, כי קביעתו של בית

משפט השלום, שאומצה על-ידי בית המשפט המחוזי, ולפיה המצגים וההסכמות )בין אם

הן מפורשות ובין אם הן נלמדות מאופי ההסכם( הבאים לידי ביטוי במסגרת הסדר פשרה,

מונעים מהמבקשות לטעון טענות שונות ומנוגדות בהליך אחר, היא מרחיקת-לכת ואינה

נכונה. השניה, כי לאמיתו של דבר, המוסד הוא שצריך להיות מושתק מלטעון לשיבוב, שכן

עמדתו המקורית, שאף ננקטה במסגרת הליך ההשגה שהגיש הנפגע לבית הדין האזורי

לעבודה, היתה כי לא התקיים קשר סיבתי בין התאונה לבין נכותו של הנפגע. המבקשות

מדגישות כי נטל השכנוע לעניין הקשר הסיבתי היה מוטל על המוסד כתובע, ומשכך יש

לקבוע כי המוסד לא עמד בנטל זה.

.10 מנגד, טוען המוסד כי אין הצדקה לקיומו של דיון ב"גלגול שלישי". לטענתו,

הסוגיות שמעורר המקרה דנא נדונו והוכרעו בעבר על-ידי בית משפט זה. יתר על כן, נטען

כי הקביעות של הערכאות קמא הן עובדתיות בלבד, וממילא אין מקום להתערב בהן. לגופו

של עניין, סומך המוסד את ידיו על עיקרי פסק דינו של בית משפט השלום. לטענתו,

המבקשות אכן מושתקות מלטעון כי הן לא ניכו את גמלאות המוסד שמשתלמות לנפגע,

שכן על פי המסמכים שהוצגו על-ידן בהליך תביעתו של הנפגע נגדן, עולה בבירור

שהגמלאות נוכו במלואן מהפיצוי ששולם לנפגע. אשר לטענת ההשתק נגדו, טוען המוסד

כי בינו לבין הוועדות הרפואיות הסטטוטוריות אין זהות, ועל כן אין לטעון נגדו טענת השתק

על בסיס קביעות של ועדות אלה. בעניין זה מפנה המוסד לרע"א 3535/11

המוסדלביטוחלאומינ' איילוןחברהלביטוחבע"מ )22.8.2012(, שם הושארה בצריך עיון שאלת הזהות

בין המוסד לבין הוועדות הרפואיות שפועלות במסגרתו, זאת בקשר עם בחינת קיומו או

העדרו של השתק שיפוטי בו מושתק המוסד כתוצאה מקביעות הוועדות. מעבר לכך, נטען

כי בנסיבות העניין, משניכו המבקשות את סכום הגמלאות שמשתלמות לנפגע, אין מקום

לשמוע את טענתן בעניין ההשתק שקם נגד המוסד.

דיוןוהכרעה

.11 לאחר העיון, סבורני כי יש לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש

ערעור לפי הרשות שניתנה. לדעתי, השאלה העיקרית שדורשת את הכרעתנו היא זו: האם

מושתק המוסד, מכוחה של תורת ההשתק השיפוטי, מלטעון כי הוא זכאי לשיפוי בגין

הניכוי שערכו המבקשות מסכום הפיצויים ששילמו לנפגע, בשל העמדה שנקט בבית הדין

האזורי לעבודה לפיה לא התקיים קשר סיבתי בין התאונה לבין נכותו של הנפגע? מדובר

בשאלה בעלת השלכות רוחב, שלמיטב ידיעתי טרם נדונה בבית משפט זה. לצד זאת,

בנסיבות המקרה דנא התעוררה גם שאלה נוספת, הנוגעת ליישום תורת ההשתק השיפוטי

כלפי המבקשות. לגישתי, שאלה זו התייתרה נוכח המסקנה אליה הגעתי לגבי הסוגיה

הראשונה, אך בהמשך אייחד מילים מספר גם לעניין זה. בטרם אגש לענייננו אפתח

בסקירה תמציתית אודות תורת ההשתק השיפוטי הנדרשת לענייננו.

תורתההשתקהשיפוטי

.12 תורת ההשתק השיפוטי )Estoppel Judicial of Doctrine The), שהוכרה בשיטתנו

המשפטית, קובעת כי "בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק

מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר )שבעניינו לא נוצר מעשה-בית-דין( ולטעון

טענה הפוכה" )ע"א 513/89 S/A Interlego נ' .A .S .Bros Lines-Exin, פ"ד מח)4( ,133 194

)1994((. בשיטתנו, לכתחילה, אומץ כלל "ההצלחה הקודמת" )באנגלית: rule success prior)

שנוהג במשפט האמריקני, בתורת תנאי לתחולתה של תורת ההשתק השיפוטי )רע"א

6753/96 מ.מ.ח.ת. בע"מנ' פרידמן, פ"ד נ)5( ,418 422 )1997((. כלל זה קובע, כי על-מנת

שטענת השתק שיפוטי תתקבל, על בעל הדין שטוען לתחולתה להראות כי לא רק שטענתו

של בעל הדין אותו הוא מבקש להשתיק סותרת באופן מפורש את שטען בהליך קודם, אלא

גם כי טענה זו התקבלה באותו הליך, אם כי אין הכרח להראות שהוא זכה במשפט בסופו

של דבר )ראו: רע"א 4224/04 ביתששוןבע"מנ' שיכוןעובדיםוהשקעותבע"מ, פ"ד נט)6( ,625 634

State of New Hampshire v. State of Maine, 532 U.S. 742, 750-751;ששוןביתעניין :להלן ,(2005)

.)(2001)

.13 חרף זאת, כבר בעניין ביתששון קבע השופט )כתוארו אז( א' גרוניס כי לשיטתו אין

הכרח כי בכל מקרה ומקרה יהיה "כלל ההצלחה הקודמת" תנאי שאין בלתו )ענייןביתששון,

בעמ' 634-633(, ואילו השופט א' רובינשטיין הוסיף כי לדידו "באספקלריית תום-הלב –

ובלשון פשוטה, הגינות – אין צורך ככלל בהצלחה קודמת בטענה זו" )שם, בעמ' 637;

לגישות השונות שנוהגות בערכאות השיפוט השונות בארה"ב, ראו: .Cal 140 ,Ligon .v Levin

(2006 .App .Ct .Cal (1476 1456, th4 .App, שם מובאת סקירה תמציתית של הסוגיה(. אמירות

באותה הרוח מצאו ביטוין בפסקי דין מאוחרים יותר, ובפסק הדין בע"א 2291/07

אגףהמכסוהמע"מאשדודנ' ש.י. סימוןאחזקותבע"מ )1.2.2010( יושמה הגישה במקרה קונקרטי )שם,

פסקה 4 לפסק דינו של השופט )כתוארו אז( א' גרוניס וכן ראו את הערותיו של השופט י'

דנציגר; כמו כן ראו: ע"א 8119/06 יבוליגלילבע"מנ' מדינתישראל –אגףהמכסומסערךמוסף, פסקה 44

)31.1.2013(, שם נבחן העניין, אמנם בבחינת למעלה מן הצורך, בראי "מאזן תום-הלב"

של הצדדים, כחריג לכלל ההצלחה הקודמת(. מכל מקום, ומבלי להידרש ליתרונותיה של

גישה זו או אחרת, נראה שהיום הכול יסכימו כי בעל דין שטען טענה או נקט עמדה בפני

בית משפט, וכתוצאה מכך צמחה לו "הנאה" כלשהי – במובן הפשוט של המילה – בפסק

הדין, אף אם טענתו לא התקבלה, אינו רשאי לטעון, בשל כללי ההשתק השיפוטי, טענה

מנוגדת לאותה טענה או עמדה בה נקט במסגרת הליך קודם. אגב, ניתן אף להרחיק לכת,

וליישם כללים של השתק או מניעות במצב בו בהתדיינות קודמת לא העלה בעל דין טענה

כלשהי שהיה יכול להעלותה, באופן שלא יתאפשר לו לטעון לה בהתדיינות מאוחרת.

בהקשר זה נפסק כי:

"מדיניות שיפוטית נאותה, המקפידה על ההגינות הציבורית ועל

קיום הליכים מסודרים ותקינים, מחייבת עקביות והתאמה

במסקנותיהן של ערכאות שונות הדנות באותו עניין. ראוי על-כן

להימנע מראש, ככל האפשר, מהעמדת המערכת המשפטית

בפני דילמה של פסיקה אחרת" )ע"א 196/90

ירמיהועיניחברהלבניןבע"מנ' הוועדההמקומיתלתכנוןולבניהקריות פ"ד מז)2(

.))1993( 135 ,111

במיוחד יפים הדברים כשמדובר ברשות ציבורית, והם תקפים שבעתיים כשמדובר

בהעלאת טענות סותרות, גם אם לא כלפי אותו בעל דין.

יישוםכלליההשתקבמקרהשלפנינו –כלפיהמוסד

.14 כפי שהוזכר לעיל, במקרה דנא שני הצדדים טוענים טענת השתק שיפוטי, זה כנגד

זה. המבקשות טוענות כי המוסד מושתק מלטעון לקיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין

נכותו של הנפגע, הנכות שבגינה משלם לו המוסד גמלאות, שכן המוסד טען כלפי הנפגע,

במסגרת תביעת הנפגע להכרה בו כנפגע עבודה, שלא מתקיים הקשר הסיבתי האמור.

מנגד, טוען המוסד כי המבקשות מושתקות מלטעון כי הגמלאות המשולמות לנפגע אינן

קשורות לפגיעה שנגרמה לו בתאונה, שכן במסגרת הסכם הפשרה שאליו הגיעו עם

הנפגע, כשזה האחרון תבע אותן, נוכה מלוא סכום הגמלאות מהפיצוי, זאת על יסוד עמדת

המבקשות שלפיה גמלאות אלה משולמות לנפגע בקשר עם נכות שנגרמה לו בתאונה. כפי

שנראה בהמשך, עמדתי היא שאכן שני הצדדים צודקים בטענותיהם האמורות ביחס לקיום

ההשתקים הנטענים, אלא שבמקרה דנא אין נפקות מעשית להשתק שנטען כלפי

המבקשות, שכן עוד בטרם שאנו מגיעים לבחון עניין זה, נחסם הילוכו של המוסד, שהוא

התובע, עקב היותו-הוא מושתק מלטעון את הטענה הבסיסית שביסוד תביעתו, והיא –

שהגמלאות שבגינן הגיש תביעת שיבוב משולמות על-ידו לנפגע בגין נכות שנגרמה לו

בתאונה. תחילה תיבחן טענת ההשתק שבפי המבקשות המכוונת לחסום את תביעת

המוסד.

.15 אפתח בהערה מקדמית. המוסד, בתשובתו לבקשה, לא ייחס משמעות לכך

שתביעתו של הנפגע נדחתה על-ידי פקיד התביעות שבענף נפגעי עבודה ולא על-ידי ועדה

רפואית. כך, למשל, נטען כי אין זהות בינו לבין הוועדותהרפואיותשפועלותבמסגרתו, ולא נטען

דבר לגבי משמעות העובדה שההחלטה ניתנה על-ידי פקיד התביעות כאמור. ייתכן

שמתשובתו של המוסד ניתן להבין כי אין להבחין לשיטתו בין קביעה של פקיד התביעות

לבין קביעה של ועדה רפואית בעניין בו עסקינן. ואולם, הגם שלא ברור אם כך הוא הדבר,

נראה כי לכל הפחות בנסיבות המקרה דנא אין להבדל האמור כל נפקות, זאת שכן – כפי

שיובהר בהרחבה להלן – עמדתו של המוסד באה לידי ביטוי בפני בית הדין האזורי

לעבודה ועל כן ממילא אין הכרח להידרש לשאלת מעמדה של החלטת פקיד התביעות.

.16 מכאן לגוף הטענות: כמתואר לעיל, תביעתו של הנפגע להכיר בו כנפגע תאונת

עבודה נדחתה על-ידי ענף נפגעי עבודה של המוסד, בין היתר בשל היעדר קשר סיבתי בין

התאונה לבין הנכות. הנפגע, כזכור, הגיש לבית הדין האזורי לעבודה הליך השגה שבסופו

של יום לא צלח. בבית הדין האזורי לעבודה השמיע המוסד את טענותיו וביניהן את הטענה

בדבר היעדר קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות. הנה כי כן, לא יכול להיות חולק כי

המוסד כבעלדין בהליך שיפוטי טען טענה שמכוחה צמחה לו "הנאה", וזאת הגם שטענתו לא

"התקבלה" בפסק דין )שכן הליך ההשגה בבית הדין לעבודה לא מוצה על ידי הנפגע,

כמפורט לעיל(. השגתו של הנפגע כאמור לא סייעה לו וסופו של דבר שהמוסד לא שילם

לנפגע גמלאות מענף נפגעי עבודה בשל עמדתו האמורה. המוסד אמנם טען כי אין לראות

בקביעות של הוועדות הרפואיות שפועלות במסגרתו משום קביעות שמחייבות אותו, משום

שלשיטתו אין בינו לבין אותן ועדות זהות )אם כי כאמור, טענתו זו הייתה צריכה להיות

מכוונת להחלטת פקיד התביעות(. אלא שבענייננו נקל לראות כי בטענותיו בפני בית הדין

האזורי לעבודה אימץ המוסד הלכה למעשה את קביעותיו של ענף נפגעי עבודה ומומחיו. על

כן, אף אם ניתן לקבל את טענתו של המוסד כי אין לחייבו בקביעות הוועדות הרפואיות

שפועלות במסגרתו, במקרה דנא ברי כי ניתן לעשות-כן משום אימוץ קביעות אלה על-ידו

כבעל דין. אף שהדבר לא נדרש לצרכינו כאן, אוסיף כי ייתכן שאין לשלול אף את האפשרות

שהמוסד יהא מושתק מלטעון לקיומו של קשר סיבתי כאמור אף אם העניין לא יובא בפני

בית הדין לעבודה. זאת, שכן גם אם אין לראות את המוסד ואת הוועדות הרפואיות

שפועלות במסגרתו כגוף אחד )משום שהמוסד יכול להשיג על קביעותיהן והוועדות הן גוף

עצמאי: בג"ץ 1082/02 המוסדלביטוחלאומינ' ביתהדיןהארצילעבודה פ"ד נז)4( 443 )2003(((, הרי

שאין ספק כי המוסד משמש הלכה למעשה מעין בעל דין בפני ועדות אלה, אף

לשיטתו-שלו. במצב זה, למעשה אין אנו מזהים את המוסד עם הוועדות הרפואיות )לצרכי

בחינת קיומו של השתק(, אלא מתייחסים לטענותיו של המוסד עצמו שנטענו על-ידו,

במפורש או מכללא, בפני הוועדה הרפואית. מכל מקום, ניתן להשאיר שאלה זו לעת מצוא,

שכן כאמור בענייננו הופיע המוסד כ"בעל דין" בפני בית משפט )הוא בית הדין האזורי

לעבודה(, טען בפניו כי לא מתקיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות שנגרמה לנפגע

והצליח בטענתו זו. נוכח כל האמור, סבורני כי המוסד מושתק מלטעון בתביעת השיבוב כי

הגמלאות או חלקן משתלמות לנפגע בשל התאונה.

בשולי דברים אלה אוסיף, כי לדידי תוצאה זו אינה רק מתחייבת מן הדין אלא היא

גם צודקת בנסיבות העניין. המוסד עמד על כך, אף בפני בית הדין האזורי לעבודה,

שהנפגע אינו זכאי לגמלאות מענף נפגעי עבודה בשל היעדר קשר סיבתי בין התאונה לבין

נכותו, ובפועל לא שילם לו גמלאות כאמור. חרף זאת, משנוכח המוסד לדעת כי המבקשות

ניכו את גמלאות הנכות הכללית מהפיצויים ששולמו לנפגע, סבר המוסד כי הוא זכאי

לשיפוי בשל כך. ואולם, ניסיונו של המוסד לאחוז את החבל בשתי קצותיו מעורר תחושה

של אי-נוחות וחוסר הגינות ולדעתי אין לאפשר לו לעשות-כן, במיוחד בהיותו גוף ציבורי.

יש לזכור, כי המבקשות טענו במסגרת תביעת הנפגע נגדן, כטענה עיקרית, כי אין קשר

סיבתי בין נכותו לבין התאונה, ולבסוף התפשרו מבלי למצות סוגיה זו ולהביאה להכרעה

שיפוטית. המבקשות לא הודו בקיומו של קשר סיבתי כאמור, ולעניין משמעות העובדה

שאף-על-פי-כן, כטענה חלופית ולמקרה שטענתן העיקרית תידחה, טענו לניכוי מלוא סכום

הגמלאות מהפיצוי נפנה מיד בסמוך.

חיזוק נוסף למסקנתי בדבר היותו של המוסד מושתק מלטעון לקיומו של קשר

סיבתי בין התאונה לבין נכותו של הנפגע ניתן למצוא בהלכה, אשר אימצה את עמדת

המוסד, שלפיה בתביעות שיבוב המבוססות על ההסכם שבין המוסד לבין חברות הביטוח

יש ליתן תוקף מחייב, ככל שהדבר אפשרי, לקביעות של הוועדות הרפואיות של המוסד.

המוסד עמד על עקרון זה כאשר חברות ביטוח שנתבעו על-ידו בתביעות שיבוב ביקשו

לחלוק, למשל, על שיעור הנכות שנקבע לנפגע בהליכים שהתקיימו במסגרת המוסד,

ועמדתו התקבלה על ידי בתי המשפט )ראו רע"א 5123/10 זטולובסקינ' המוסדלביטוחלאומי

)21.8.2012(, פסקאות 19-18 לפסק דינו של המשנה לנשיאה )בדימוס( א' ריבלין(. לא

ראוי, אפוא, לאפשר למוסד, שביקש למנוע מחברות הביטוח "לפתוח" את הקביעות של

הוועדות הרפואיות בגדרן של תביעות שיבוב מכוח ההסכם, לטעון בניגוד לקביעות אלו )או

בניגוד לקביעות של אורגנים מוסמכים של המוסד עצמו(.

.17 לבסוף, לא למותר להתייחס לטענתו של המוסד לפיה אין מקום להיעתר לטענת

ההשתק שהעלו המבקשות כלפיו משום שהן בעצמן מושתקות מלטעון להיעדרו של קשר

סיבתי. כפי שכבר נאמר, טענה זו דינה להידחות. ראינו לעיל כי המוסד מושתק מלטעון

טענת תביעה מרכזית העומדת בבסיס תביעת השיבוב שהגיש. בכך נחסמת תביעתו ואין

צורך להתייחס לשאלה האם המבקשות, בהנחה שהתביעה נגדן עומדת על רגליים איתנות,

רשאיות להעלות טענת הגנה זו או אחרת. המוסד נמצא מושתק במובן זה שאינו יכול

להעלות טענת תביעה. ההשתק המופנה כלפי המבקשות מתייחס לטענת הגנה. כיוון

שהגענו למסקנה כי התביעה נכשלה נוכח קיומו של השתק, אין עוד נפקות מעשית להשתק

הנטען כנגד המבקשות. עם זאת, כיוון שבהליכים רבים אחרים, בהם המוסד לא היה

מושתק, נטענה בנסיבות דומות טענת השתק דומה כלפי חברות ביטוח, והנושא לא זכה

לדיון בפסיקת בית משפט זה, מצאתי לנכון לייחד לו מספר מילים, שבנסיבות אינן אלא

למעלה מהדרוש.

יישוםכלליההשתקבמקרהשלפנינו –כלפיהמבקשות

.18 בענייננו, קבע בית משפט השלום כי המבקשות ניכו הלכה למעשה את סכום מלוא

גמלאות המוסד מסכום הפיצוי ששולם לנפגע במסגרת הסכם הפשרה אליו הגיעו בתביעת

הנפגע. בית משפט השלום, וכמוהו בית המשפט המחוזי, למד זאת בראש ובראשונה

מהסכם הפשרה אשר עיגן במפורש את מצב הדברים שלפיו סכום הפיצוי משולם לנפגע

"בנוסף לגימלאות הביטוח הלאומי". הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין ואת עמדות

בעלי הדין שבאו לידי ביטוי במסגרתו – בין אלה המפורשות ובין אלה המשתמעות – יש

לראות כעמדות שננקטו בפני בית המשפט. הנה כי כן, עמדתן של המבקשות במסגרת

הסכם הפשרה, שהוצגה בפני בית המשפט, הייתה כי גמלאות המוסד הן בנות-ניכוי.

בעמדתן זו מובלעת הטענה שלפיה, ככל שתדחה טענתן הראשית של המבקשות )לפיה אין

קשר סיבתי בין התאונה לבין נכותו של הנפגע( הרי שהן טוענות כי

גמלאותהמוסדמשתלמותלנפגעבשלהנכותשנגרמהלובתאונה. אמנם, המבקשות לא הודו במפורש

בקיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות, ובהסכם הפשרה אף הקפידו לציין כי אין

באמור בהסכם כדי "להודות באחריות או בחבות". עם זאת, בתביעת המוסד נגד

המבקשות השאלה שמתעוררת היא איננה האם נקטו המבקשות עמדה כללית לפיה קיים

קשר סיבתי כאמור אם לאו )ולפיכך האם הן חייבות בנזקו של הנפגע(, אלא האם הן נקטו

עמדה לפיה גמלאותהמוסדמשתלמותלנפגעבשלהנכותשנגרמהלובתאונה, והאם הן "נהנו" מעמדתן זו.

על שאלה אחרונה זו מן ההכרח להשיב בחיוב. עמד על כך כב' השופט ר' וינוגרד ב-ת"א

)שלום י-ם( 3019/04 המוסדלביטוחלאומינ' הפניקסהישראליחברהלביטוחבע"מ )25.2.2007(, שם –

בדומה למקרה דנא – נדונה השאלה האם הסכם הפשרה שנכרת בין המבטחות לנפגע

מקים השתק שיפוטי נגד המבטחות בתביעת המוסד נגדן:

"מאחר והנתבעות ניכו את מלוא גימלאות המל"ל, לעבר ולעתיד,

אין כל חשיבות לשאלה אם בפועל שולם לנפגע סכום המשקף

את מלוא נזקיו )כטענת המוסד בפני( או חלק קטן מהם )כטענת

הנתבעות(. העובדה היא כי ככל שהדברים נוגעים לתגמולי

המל"ל – אלה נוכו במלואם. הנתבעות לא נקטו בדרך של

הפחתה יחסית, וממילא לשאלהאםעלהביד)ן( להשיג'הנחהמשמעותית'

ביחסיםבינ)ן( וביןהנפגע, איןחשיבותשעהשמוקדהדיוןשבפניהואבשאלהאם'נהנו'

הנתבעותמטענהמשפטיתהנוגעתלתגמוליהמל"ל.

...

במקרה דנא, עולה מלשון ההסכם כי הנתבעות קצרו את

פירות הטענה בגלגולו הקודם של ההליך, כנגד הנפגע. הסכום

ששולם לנפגע היה מעבר לגימלאות המל"ל, ולא נרמז, חלילה,

כי נוכה חלק יחסי של הגימלאות המשקף את החלק שאינו קשור

סיבתית לתאונה, או כי נוכה מהגימלאות ולו חלק המשקף את

התהיות שהעלו הנתבעות בעניין זה )יתכן כי יש רגליים לטענה

לפיה מסכום הפיצוי נוכה חלק מסויים, אך לא כך הם פני

הדברים בעניין ניכוי הגימלאות, שנעשה באופן מלא(. מאחר

וגימלאות המל"ל נוכו במלואן על ידי הנתבעות, לא ניתן כיום

לשמוע מפיהן טענה לפיה אין מקום לחייבן בתשלום בגין מלוא

הגימלאות ... " )ההדגשות הוספו, צ.ז.(.

ראו גם רע"א 805/06 המוסדלביטוחלאומינ' קרנית –קרןלפיצוינפגעיתאונותדרכים, פסקה ד'

לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין )29.3.2009(; וכן: ע"א )מחוזי י-ם( 3044/09

להנסיונלחברהלביטוחבע"מנ' המוסדלביטוחלאומי )21.6.2009(; ת"א )שלום י-ם( 9383/05

המוסדלביטוחלאומינ' הראלחברהלביטוחבע"מ )7.1.2007(; ת"א )שלום י-ם( 8297/03

המוסדלביטוחלאומינ' המגן –חברהלביטוחבע"מ )30.10.2006(.

.19 עינינו הרואות, כי גם בענייננו המבקשות לא הודו בקיומו של קשר סיבתי בין

התאונה לבין הנכות ולפיכך לא השלימו עם חבותן כלפי הנפגע – וזוהי ודאי זכותן – אולם,

וזו מהות העניין, בכל הנוגע לקיומו של קשר סיבתי בין תשלום גמלאות המוסד לבין הנכות

שנגרמה בתאונה, "נהנו" המבקשות מעמדתן האמורה, שכן, כפי שקבעו הערכאות קמא,

הן ניכו בפועל את גמלאות המוסד מהפיצוי ששילמו לנפגע. בהקשר זה לא למותר לציין, כי

קשה להלום את עמדת המבקשות שמשמעה יצירת הפרדה מלאכותית בין מערכת היחסים

המשולשת – המזיק )המבקשות(, הניזוק )הנפגע( והמיטיב )המוסד(. למעשה, וזאת ברי

לכול, בכל תביעה של נפגע הזכאי לגמלאות מהמוסד כנגד חברות ביטוח, מצוי ברקע

המוסד, אף אם הוא איננו צד של ממש בהליך. המבקשות אמנם הגיעו להסכם פשרה עם

הנפגע, אך הן עשו זאת תוך ניכוי גמלאות המוסד ולפיכך אין לאפשר להן לטעון עתה,

בהליך מול המוסד, את הטענה ההפוכה לזו. נוכח האמור, סבורני כי בדין פסקו בית משפט

השלום ובית המשפט המחוזי כי נגד המבקשות קם השתק שיפוטי. אלא, שכפי שפורט

לעיל, אין אנו נזקקים לסוגיה זו, שכן במקרה דנא, ונוכח עמדה ברורה בה אחז המוסד

בהתדיינות קודמת )לפיה אין קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות( אף המוסד מושתק,

באופן המכשיל את תביעתו.

סוףדבר

.20 לו תשמע דעתי, נקבל את הערעור. פסקי הדין של הערכאות קמא יבוטלו ותביעתו

של המוסד נגד המבקשות תידחה. אציע לחייב את המוסד לשאת בשכר טרחת עורך הדין

של המבקשות, בשלושת הערכאות, בסך 30,000 ש"ח.

ש ו פ ט

השופטי' עמית:

.1 אני מסכים כי המוסד לביטוח לאומי מושתק ודין תביעתו כנגד המבקשות להידחות.

.2 עם זאת, ארשום הערת הסתייגות בנוגע לקביעה כי גם המבקשות מושתקות.

חברי השופט זילברטל מצא כי המבקשות ניכו בפועל את גמלאות המל"ל מהפיצוי

ששילמו לנפגע וכי גם כלפיהם קם השתק שיפוטי )פסקה 19 לפסק דינו(. חיזיון נפרץ

במקומותינו, שמבטחת מגיעה להסכם פשרה עם נפגע, שבגדרו נקבע כי תשלם לנפגע

סכום מסויים "מעבר לסכומים שקיבל ויקבל מהמוסד לביטוח לאומי בגין התאונה".

כשלעצמי, איני סבור כי ניסוח מעין זה מעיד על כך שהמבטחת ניכתה את גימלאות

המל"ל, כולן או חלקן, מהפיצוי ששולם לנפגע, ובשל כך יש לראותה כמושתקת מלטעון

אחרת. הסכם פשרה "שותק", מגלם קניית סיכונים וסיכויים של הצדדים. כך, ייתכן

שהמבטחת כופרת לחלוטין בזכותו של הנפגע )למשל, בהיעדר קשר סיבתי לתאונה(, אך

לצרכי פשרה נכונה לשלם סכום מסוים לסילוק התביעה, ללא קשר לסכום שקיבל או יקבל

הנפגע מהביטוח הלאומי. ודוק: ברי כי הן הנפגע והן המבטחת לוקחים בחשבון שיקוליהם

לצורך הפשרה את הסכום שהנפגע מקבל או יקבל מהביטוח הלאומי, אך עצם ההסכמה

לתשלום פיצוי בנוסף לתגמולי המל"ל, אינה מעידה כשלעצמה על ניכוי גמלאות אלה באופן

היוצר השתק שיפוטי כלפי המל"ל. דומני כי קביעה גורפת כאמור, כפי שעשוי להשתמע

מפסק דינו של חברי, עלולה להקשות בעתיד על מבטחים ונפגעים להגיע לפשרה.

מכל מקום, וכפי שציין חברי בפסק דינו, במקרה דנן אף המוסד לביטוח לאומי

מושתק, ודין הערעור להתקבל.

ש ו פ ט

השופטי' דנציגר:

אני מצטרף לאמור בחוות דעתו של חברי השופטצ' זילברטל ולמסקנתו, לפיה המוסד

לביטוח לאומי מושתק מלטעון טענת תביעה מרכזית העומדת בבסיס תביעת השיבוב

שהגיש; ומשכך, נחסמת תביעתו כנגד המבקשות ודינה להידחות.

בנוסף, בדומה לשופט זילברטל אף אני סבור כי בנסיבות העניין, משניכו המבקשות

בפועל את גמלאות המוסד לביטוח לאומי מהפיצוי ששילמו לנפגע, במסגרת הסכם פשרה

שאליו הגיעו בתביעת הנפגע, אין להתיר להן לטעון בהליך שאותו הן מנהלות מול המוסד

לקיומו של קשר סיבתי בין תשלום גמלאות המוסד לבין הנכות שנגרמה לנפגע כתוצאה מן

התאונה.

ש ו פ ט

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל.

ניתן היום, ט' באב התשע"ג )16.7.2013(.

י' דנציגר, י' עמית, צ' זילברטל

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט