רע"א 5/10 קיבוץ חנתון נ' אלה גורן ואח'

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

15.7.10

רע"א 5/10 קיבוץ חנתון נ' אלה גורן ואח'

ע"א 350/09 אלה גורן נ' הסוכנות היהודית לא"י ואח'

בפני כב' השופט הבכיר האשם חטיב

כב' השופט זיאד הווארי

כב' השופט בנימין ארבל

מערערים אלה גורן

נגד

משיבים .1הסוכנות היהודית לא"י

.2קיבוץ חנתון

.3עמית אריאל

.4שגיא מירום

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת ]כב' השופט [ שניתן בת.א 09 – 03 – 12570 ביום .29.9.2009

פסק דין

כב' השופט בנימין ארבל:

לפנינו שני ערעורים, אשר הדיון בהם אוחד, הנוגעים לפסק דינו והחלטתו של בית משפט השלום בנצרת מיום

,29/09/2009 )כב' השופט ערפאת טאהא(, בת.א 09 – 03 – .12570

האחד ע"א -350/09 שהגישו חברי תנועת הנוער העובד והלומד )להלן:"חברי הנעה"ל"( על דחית תביעתם

כנגד המשיבה 1– הסוכנות היהודית לארץ ישראל )להלן:"הסוכנות היהודית"( וכנגד המשיבים 2-20 חברי קיבוץ

חנתון החדשים )להלן:"החברים החדשים"(.

השני – בר"ע 5/10 )רשות ערעור ניתנה ביום 07/04/2010( שהגישו קיבוץ חנתון )להלן:"הקיבוץ"( ועו"ד שגיא

מירום- מפרק מפעיל של הקיבוץ )להלן:"המפרק"(, כנגד חברי הנעה"ל, על החלטת בית משפט קמא אשר

הותירה את תביעת חברי הנעה"ל כנגדם על כנה בכל הקשור לתביעתם לסעד הצהרתי, בה נתבקש בית

המשפט קמא להצהיר, כי יש להם מעמד לפי חוק המועמדים להתיישבות חקלאית התשי"ג- 1953 )להלן:"חוק

ההתיישבות"( וזכות לשבת בקיבוץ חנתון לקיים בו אורח חיים קיבוצי שיתופי.

א. רקע

.1 בשנים 2003-2004 נשלחו חברי תנועת הנוער העובד והלומד, על ידי התנועה הקיבוצית

המאוחדת )להלן:"התק"מ"( להתיישב בקיבוץ חנתון. חלק מחברי הנעה"ל התקבלו כמועמדים

לחברות בקיבוץ, אולם חברותם לא אושרה על ידי האסיפה הכללית של הקיבוץ.

.2 בשל מצבו הכלכלי והדמוגראפי הקשה של הקיבוץ, מינה רשם האגודות השיתופיות, ביום

,22.10.2006 את עו"ד שגיא מירום כמפרק מפעיל לקיבוץ . בהחלטתו קבע הרשם כי המפרק

יפעל בהקדם לייצובו הכלכלי של הקיבוץ ולמניעת ההפסד המצטבר. כאשר, בין היתר, יפעל

ויתמוך בעיבוי ההרחבה הקהילתית במקום כדי שהישוב יגדל, על ידי צירוף משפחות נוספות של

תושבים ליישוב ויפעל לקליטת חברים חדשים.

.3 במסגרת תפקידו, פעל המפרק להחזרת חובו של הקיבוץ לסוכנות היהודית. לשם כך החליט על מכירת

יחידות הדיור בקיבוץ במחיר של 200,000 ₪ ליחידה ועל קליטת מתיישבים חדשים - הם המשיבים .2-20

לשם כך הודיע המפרק, ביום ,15/02/2009 לחברי הנעה"ל כי עליהם לפנות את הדירות, בהם הם

מתגוררים, וזאת תוך חודש ימים.

.4 חברי הנעה"ל, אשר טענו כי פעולות אלה של המפרק פוגעות בזכותם לנחלות בקיבוץ מכח הוראות חוק

ההתיישבות, הגישו תביעה כנגד הקיבוץ, המפרק, הסוכנות היהודית והחברים החדשים אשר סומנה כ-ת.א

12750-03-09 בבית המשפט השלום בנצרת. בתביעה זו עתרו, כי בית המשפט יצהיר על זכותם לשבת

בקיבוץ מכח חוק ההתיישבות, כי יש להם זכות לנחלות בקיבוץ, כי לא ניתן לפנותם מהקיבוץ, כי זכותם

להקצאת נחלות בקיבוץ קודמת וגוברת על כל זכות או הסכם העומדים לחברים החדשים, כי על המפרק

לחדול משיווקם של המגרשים בקיבוץ עד לאחר הקצאת הנחלות להם הם זכאים וכי על הסוכנות היהודית

להקצות להם נחלות. לחילופין במידה ויפונו מהקיבוץ, יש להקצות להם נחלות אחרות ביישוב חקלאי אחר.

.5 לאחר הגשת התביעה, הגישו הקיבוץ המפרק והחברים החדשים בקשות לדחיית התביעה על הסף נגדם.

ביום 29/09/2010 קיבל בית המשפט את בקשותיהם באופן חלקי.

מכאן הערעורים שבפנינו.

אציין ביום 07/04/2010 קיבלו הקיבוץ והמפרק רשות לערער על החלטה בבר"ע .5/10

ערעורם של חברי הנועה"ל הינו ערעור שבזכות, לאחר שנדחו דרישותיהם למרבית הסעדים שנתבעו.

ב. החלטת בית משפט קמא

.6 בהחלטתו, דחה בית משפט קמא את טענת המשיבים, לפיה הסמכות לדון במעמדם של חברי הנעה"ל על

פי חוק ההתיישבות נתונה בלעדית לרשם האגודות וקבע, כי הסמכות לדון בסוגיה זו נתונה בידי בית

משפט. שכן, אין המדובר בתביעה כספית נגד האגודה שהדיון בה נתון לסמכות הרשם והמפרק על דרך

של הגשת הוכחות חוב בפירוק, אלא בזכויות של שימוש וחזקה במקרקעי האגודה.

.7 בית משפט קמא אף דחה את טענת המשיבים, לפיה הסמכות העניינית הבלעדית לדון בתביעות נגד

המפרק נתונה לרשם האגודות השיתופיות, תוך שהוא דוחה את פרשנותם לסעיף 48 )ג( לפקודת האגודות

השיתופיות. בית משפט קמא קבע, כי החוק לא נתכוון להעניק למפרק סמכויות לעשות דין לעצמו ולקבל

בכח חזקה בנכסים, שלא היו בחזקת האגודה בעת מתן צו הפירוק.

.8 בית משפט קמא אף דחה את תביעת חברי הנעה"ל לנחלות בקיבוץ מכח חוק ההתיישבות, זאת לאור

העובדה כי החוק עוסק בפרוצדורה להרחקת מועמד מיישוב חקלאי בטרם חלפו 3 שנות התיישבות. אין

בחוק כל זכר להקניית זכויות בנחלות למי שנכנס בגדרו. בית משפט קמא אף קבע כי אין כל בסיס

לטענתם, לפיה זכותם להקצאת נחלות גוברת על זכויות החברים החדשים.

.9 כן דחה בית משפט את בקשת חברי הנעה"ל לאסור על רשם האגודות ליתן נגדם צו פינוי וקבע כי אין לו

כל סמכות לדון בסמכויות ערכאות גופים אחרים הפועלים על פי דין וכי הסמכות לתקוף החלטות הרשם

או סגניתו נתונות לבג"צ. כך הוא קבע, כי תקיפת החלטות המפרק תעשה על ידי הגשת ערעור לרשם

האגודות השיתופיות ולא בדרך של הגשת תובענה לבית משפט.

.10 בית משפט קמא אף דחה את תביעת חברי הנעה"ל למתן צו האוסר על המפרק למכור ולשווק מגרשים

בקיבוץ. זאת מאחר ואין להם כל זכות קנינית בנחלות הקיבוץ. יחד עם זאת הבהיר, כי אין לקיבוץ זכות

לפנות את חברי הנעה"ל בדרך של עשיית דין עצמי אלא בהתאם להחלטה של ערכאה מוסמכת.

טענות הצדדים

עא 350/09

ג. טענות המערערים-חברי הנעה"ל

.11 טענותיהם העיקריות של חברי הנעה"ל מופנות כלפי החלטתו של בית משפט קמא, אשר דחה את

פרשנותם לחוק ההתיישבות כמקנה להם זכויות מהותיות, תוך קביעה כי הם אינם זכאים לנחלות בקיבוץ

מכוח הוראות חוק זה. בין היתר טוענים הם על סמך פרשנותם להוראת חוק זה:

א. כי סעיף 14 לחוק ההתיישבות קובע כי לא ניתן להרחיק מועמד או מתיישב מיישוב חקלאי ללא

העמדת משק חלופי לרשותו.

ב. שגה בית משפט קמא בקובעו כי חוק ההתיישבות עוסק בהליך פרוצדורלי של הרחקת

מועמד מיישוב חקלאי. שכן, חוק ההתיישבות קובע זכויות מהותיות ומטרתו להגן על מתיישב

מפני הרחקתו מנחלתו.

ג. קדימותה של זכות התובעים לנחלה בקיבוץ נובעת מהיותם מתיישבים ו/או מועמדים בהתאם

לחוק המועמדים להתיישבות בקיבוץ, זה כשש שנים לפני שהחברים החדשים רכשו מגרשים

בקיבוץ.

ד. טעה בית משפט בקובעו, כי הפרשנות, לה טוענים המערערים, מתנגשת עם זכות הקנין

המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. שכן, הוראות חוק היסוד מעגנות אף את זכותם

הקנינית של המערערים.

ה. טעה בית משפט בקובעו כי למערערים אין זכויות קנייניות בנחלות הקיבוץ ועל כן אין להם

מעמד לבקש צו המונע מכירת המגרשים והנכסים בקיבוץ. שכן, למערערים זכות לנחלה מכח

הוראות חוק ההתיישבות.

12 לשיטתם, לרשם האגודות השיתופיות אין כל סמכות לדון בהליכים הנוגעים לחוק ההתיישבות .

.13 שגה בית משפט בהתעלמו מהחלטות מנהל מקרקעי ישראל המכירות בזכותם של מתיישבים לקבל

נחלות ביישוב במנותק משאלת חברותם בו.

ד. טענות המשיבה -1הסוכנות היהודית

.14 מנגד, טוענת הסוכנות היהודית כי טענות חברי הנעה"ל חסרות בסיס. זאת מאחר וחוק ההתיישבות אינו

מעניק זכות קניינית בנחלות בישוב חקלאי, אלא קובע מנגנון להרחקת מועמד מישוב חקלאי לצורך פינוי

הקרקע, הציוד החקלאי ומסירתם לאחרים. תוך הדגשה כי אין חוק ההתיישבות מהווה סמכות ייחודית

להרחקת מועמד ואינו שולל הליך דומה בערכאות מוסמכות אחרות.

.15 המערערים אמנם סומכים יהבם על החלטה מס' 1 של מועצת מקרקעי ישראל. דא עקא שהחלטה זו

קובעת, כי כאשר עסקינן בקיבוץ, להבדיל ממושב, יוחכרו הנחלות לקיבוץ גופו ולא למתיישב.

.16 המערערים צירפו את המשיבה להליך ללא כל יריבות ביניהם ובהעדר עילת תביעה. שכן, הם הופנו

להתיישבות על ידי התק"מ ולא על ידי המשיבה. כך, לא ניתן לטעון כי המשיבה יצרה מצג כלשהו כלפיהם.

ה. טענות המשיבים 4– החברים החדשים

המשיבים 4 חוזרים על טענות המשיבה 1 ומוסיפים את הטענות הבאות:

.17 לשיטתם, חוק ההתיישבות אינו חל על קיבוצים.

.18 עוד הם טוענים, כי חברי הנעה"ל אינם מועמדים או מתיישבים אלא לכל היותר היו ברי רשות בקיבוץ. וכי

התק"מ אינו גוף התיישבותי ארצי על פי החוק. שכן, לא פורסמה על כך הודעה ברשומות כנדרש בחוק.

.19 טענה נוספת היא, כי החלטותיו של רשם האגודות השיתופיות ניתנו במסגרת ניהול הליכי הפירוק של

הקיבוץ. הואיל ורשם האגודות השיתופיות הינו הסמכות לפירוק אגודות שיתופיות, נתונות ההחלטות בעניין

בסמכותו הייחודית. המערערים נטלו חלק פעיל בהתדיינות רבת שנים אצל רשם האגודות, ברם רק לאחר

שקיבל החלטות הסותרות את עניינם טענו לפתע כי הרשם נעדר סמכות לדון בעניינם.

ברע 53/10

ו. טענות הקיבוץ והמפרק

.20 טענות הקיבוץ והמפרק בערעור זה מופנות כנגד החלטת בית משפט קמא, בה הותיר בית המשפט לדיון

סעד אחד מבין שבעת הסעדים שנתבעו בתביעה, הוא הסעד שבסעיף 97.1 לכתב התביעה- בו כאמור,

נתבקש בית המשפט להצהיר כי לחברי הנעה"ל מעמד לפי חוק המועמדים להתיישבות חקלאית וזכות

לשבת בקיבוץ ולקיים אורח חיים שיתופי.

.21 שתי טענות בפיהם של השניים מתייחסות לעניין הסמכות העניינית. האחת, כי טעה בית משפט קמא

בדחותו את טענתם, לפיה הסמכות העניינית הייחודית לדון בתביעת חברי הנעה"ל נתונה לרשם

האגודות השיתופיות. והשנייה, כי טעה בית המשפט קמא, בקובעו כי התביעה כנגד המפרק תשאר על

כנה. שכן תביעות כנגד המפרק יכולות להתברר רק בפני הערכאה שמינתה אותו.

.22 עוד הם טוענים, כי טעה בית משפט בקובעו כי החלטת סגנית רשם האגודות השיתופיות אינה מקימה

השתק עילה, אשר יש בו למנוע את הטענות המועלות בתביעה זו.

ביחס להחלטה אחרונה זו – סוגיה זו לא נדונה בפני ביהמ"ש קמא, כאשר טרם ניתן צו על ידי סגנית

הרשם. כך, שממילא לא דן בה בית המשפט קמא, ואף אנו כערכאת ערעור, לא נדון בה.

ז. דיון

.23 בבואי לדון בשני הערעורים שלפני, איני מוצא מקום לדון בשלל הטענות שהעלו בעלי הדין

בערעורים אלה. דייני אם אסתפק בשתי שאלות. הראשונה הינה, שאלת סמכותו העניינית של

בית משפט השלום ליתן צווים כנגד רשם האגודות השיתופיות, להבדיל מפסיקה אינצידנטלית

בסוגיה זו. בהערת אגב, אציין, כי דומני כי בהעלותם פלוגתא זו לדיון, חרגו בעלי הדין מגדרי

המחלוקת שהותוותה על פי כתב התביעה. השאלה השניה הינה מהות הזכויות שרכשו התובעים,

אם בכלל, מכוח חוק ההתיישבות.

ח. סמכות רשם האגודות השיתופיות:

.25 לאחר ששקלתי את טענותיהם המקיפות של ב"כ הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לדחות את

שני הערעורים פרט להוספת הערה אחת. להלן אפרט את הנימוקים העומדים ביסוד מסקנתי זו.

ע"א 350/09

.26 חברי הנעה"ל העלו בפני בית המשפט קמא את שאלת סוגיית גדרי סמכותו העניינית של רשם

האגודות השיתופיות. לשיטתם, לרשם האגודות השיתופיות אין כל סמכות לדון בהליכים הנוגעים

לחוק ההתיישבות. על כן, ככל שניתנה החלטה בעניין זה, אין היא יכולה להוות משום מעשה בית

דין ביחסים שבין בעלי הדין.

לעניין זה, צודקים המשיבים בטענם כי אין חברי הנועה"ל יכולים לאחוז המקל בשתי קצותיו.

מלכתחילה הם עצמם פנו בתביעה לרשם, אולם משכשלו, החליטו לטעון כי זה אינו מוסמך לדון

בתביעתם, תוך שהם טוענים כיום, טענה חסרת ביסוס ראייתי, כי שוב אינם מועמדים לחברות

בקיבוץ.

כפי שקבע בית משפט קמא בהחלטתו, הפורום הראוי לתקיפת החלטות רשם האגודות

השיתופיות, הינו בג"צ ולא ערכאה אחרת. מעבר לכך, מעיון בעתירה שהוגשה לבג"צ על ידי

חברי הנעה"ל, עולה כי סוגיה זו, הנוגעת לסמכויות הרשם, הועלתה במסגרת העתירה בפני

בג"צ. ואכן, מן הסתם, זוהי הערכאה המוסמכת להכריע בפלוגתא זאת.

.27 מכל מקום, לגוף העניין, איני סבור כי התובעים זכאים להעלות בבית משפט השלום, בשבתו

כערכאה דיונית, טענות, החורגות מגדרי סמכותו – הטומנות בחובו גם את שאלת סמכותו של

הרשם, וזאת בתקיפה ישירה.

אם נעיין בכתב התביעה שהגישו חברי הנועה"ל, נלמד כי אלה עותרים לסעדים, כמפורט בסעיף

97 כדלקמן:

"97.1 כי לתובעים מעמד לפי חוק המועדמים להתישבות חקלאית התשי"ג – 1953 וזכות

לשבת בחנתון ולקיים בו אורח חיים קיבוצי-שיתופי.

97.2 כי לתובעים זכות לנחלות בקיבוץ חנתון.

97.3 כי לא ניתן לפנות את התובעים ו/או לסלק את ידם מקיבוץ חנתון.

97.4 כי זכותם של התובעים להקצאת נחלות בקיבוץ חנתון קודמת וגוברת על כל זכות ו/או

הסכם העומדים לזכותם ו/או לטובתם של הנתבעים ,4-20 ככל ובמידה וזכות ו/או

הסכם אלו קיימים.

97.5 כי על המפרק המפעיל לחדול ולהימנע משיווק ו/או מכירת מגרשים בקיבוץ חנתון

וזאת עד לאחר הקצאת מלוא הנחלות להם זכאים התובעים.

97.6 כי על הסוכנות להקצות לתובעים נחלות בחנתון.

97.7 לחילופין, ככל ובמידה ויקבע כי ניתן לפנות את התובעים מחנתון, כי על הסוכנות

להקצות להם נחלות חלופיות בישוב חקלאי אחר בטרם יפונו".

טענות אלה, ברובן, אינן מסוג הטענות הגדורות לבית משפט השלום לדון בהן על פי הוראות

סעיף 51 לחוק בתי המשפט ]נוסח משולב[ תשמ"ד – 1984 ]להלן חוק "בתי המשפט"[, אשר

גם בהיותן עטויות באצטלא של תביעה הנוגעת לחזקה ושימוש במקרקעין, דנות בשאלת

זכויותיהם הקייניות של התובעים – זכויות אשר ודאי שאינן מצויות בגדרי סמכותו של בית משפט

השלום, ואף יש בהן משום עתירה להענקת זכויות קנייניות המופנית כלפי גופים ציבוריים.

סבורני, כי בכך חרגה תביעתם של התובעים מעבר למסגרת סמכויותיו של בית משפט השלום,

הקבועה על פי הוראות סעיף 51 לחוק בתי המשפט. אמנם לפי סעיף 76 רשאי בית משפט

השלום לדון, בעניין שבגררא, בדונו בתובענה למתן סעד שבתחום סמכותו. אולם המבחן לעולם

יהא מבחן הסעד העומד לדיון ולא מהות העניין. )על כך, ראה בהמשך, בסעיף 33 לפסק דין זה -

עת אדון בערעור הנגדי(.

בע"א 970/77 אורט נ' הפול לביטוח חובה, פ"ד לד ]2[ 781 בעמוד 790 – 791

]1980[ נמצא לנו:

"הלכה פסוקה היא שמעשה או החלטה של רשות הפגומים בחוסר סמכות )או

פגם אחר העולה כדי חוסר סמכות( אין להם קיום משפטי כלל, והם בטלים

מדעיקרא )void )ואין חובה לפעול על-פיהם. מאידך, מעשה או החלטה של

רשות שנעשו במסגרת הסמכות אך לוקים בפגם )כגון טעות( הם נפסדים,

היינו רק ניתנים לביטול )voidable )וכל עוד לא בוטלו על-ידי בית-משפט

מוסמך יש להם קיום משפטי והם תקפים לכל דבר וענין. האזרח אינו רשאי

להתעלם מפעולות מינהליות כאלו או לפעול בניגוד להם - ומשעשה כן, יהא

צפוי לסנקציות הקבועות בחוק בגין כך. משמעותה של הבחנה זו היא שכנגד

מעשה הלוקה בחוסר סמכות שהוא בטל מדעיקרא ניתן להתגונן הן בתקיפה

ישירה )attack direct )לפני בית-המשפט הגבוה לצדק, והן בתקיפה עקיפה

)attack collateral )לפני כל ערכאה שיפוטית בה יתעורר הענין באופן

אינצידנטלי. החלטת בית-המשפט בכגון זה תהיה דקלרטיבית בלבד, מאידך

גיסא, כנגד מעשה מינהלי שהפגם שבו הוא במסגרת הסמכויות והוא אך

נפסד )voidable), ניתן לפעול רק בדרך של תקיפה ישירה לפני בג"צ, ודין

תקיפה עקיפה על מעשה כזה להיכשל - וזאת כיון שהחלטתו של בית-המשפט

כאן היא קונסטיטוטיבית, ורק לבג"צ הוענקה בחוק הסמכות לבטל מעשה

מינהלי".

הלכה זו קובעה בע"א ,256/70 פרידמן נ' עיריית חיפה, פ"ד כד ]2[ 577 ]1970[, בו הותוותה

ההבחנה בין החלטות בטלות של הרשות הציבורית לבין החלטות הניתנות לביטול. בעוד שרשאי

בית המשפט האזרחי לקבוע, כעניין שבגררא, את בטלותה של החלטת הגוף המינהלי. אין הוא

רשאי, לפי הלכה זו, לעשות בגדר סמכותו ולדון בשאלת מעשה קונסטיטוטיבי של ביטול מעשה

המינהל. ]ראה לעניין זה, רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל, אגף

המכס והבלו,פד מד ]3[ ,812 818 ]1990[[.

על כן, בית המשפט קמא לא מוסמך היה, להורות על בטלות החלטות רשם האגודות השיתופיות,

לפיהן נתנו הוראות למפרק, או ליתן צוים נגדם. בהתאם, כך הוא אכן קבע. החלטתו זו הינה כדין.

ט. זכויות על פי חוק ההתיישבות:

.28 לטענת חברי הנעה"ל, על פי סעיף 14 לחוק ההתיישבות ניתן לפנות מתיישב מיישוב חקלאי תוך

3 שנים, וזאת על פי התנאים וההוראות הקבועות בחוק האמור. לשיטתם, לאחר חלוף 3 שנים לא

ניתן להרחיק מתיישב מן היישוב. ובכך, קמה לו זכות מהותית – קניינית להמשיך ולהחזיק

במקרקעין שהועמדו לרשותו בתחום הקיבוץ. מאחר וחברי הנעה"ל יושבים בקיבוץ מעל ל6-

שנים – חלף המועד בו ניתן היה להרחיקם. פועל יוצא מכך הוא, כי לאחר חלוף השלוש השנים

האמורות זכאים חברי הנעה"ל לנחלות ביישוב החקלאי ללא כל קשר לשאלת חברותם באגודה

השיתופית.

מנגד, טוענים המשיבים כולם, כי חוק ההתיישבות אין בו כדי להקנות לחברי הנעה"ל זכויות

קנייניות. שכן עניינו של החוק הוא בהרחקת מתיישב/מועמד מיישוב חקלאי. הא ותו לא.

דין טענת חברי הנעה"ל להדחות.

סעיף 2 לחוק התיישבות קובע:

"אפשר להרחיק מועמד מישוב חקלאי על פי הוראות חוק זה, אם התביעה להרחקתו הוגשה לפני

שמלאו שלוש שנים להתישבותו בישוב". )הדגשה שלי ב.א(

לשון הסעיף מלמדת, כי במידה וירצה אחד מהזכאים על פי החוק לתבוע הרחקת מועמד, על פי הוראות

חוק זה ובהסתמכו עליו, יוכל לעשות זאת בטרם ימלאו 3 שנים להתיישבותו של המועמד ביישוב. הביטוי

"אפשר" וכן "על פי הוראות חוק זה" מלמדנו תחילה, כי החוק האמור אינו הדרך היחידה להרחקת

מועמד. הרחקת מועמד על פי חוק זה אינה אלא דרך אפשרית נוספת לקבלת סעד נגד אותו זכאי, ולא

הדרך היחידה לביצוע הליך זה.

במקרה דנן, חברי הנעה"ל דרים בקיבוץ מעל ל- 6 שנים. על כן, אכן אין מקום להרחקתם על פי חוק

ההתיישבות. עם זאת חברי הנעה"ל לא נדרשו לפנות מקומם בקיבוץ על פי הוראות חוק זה – על כן אין

כלל מקום לטענה זו.

אף לא מצאתי לקבל את מסקנתם של חברי הנעה"ל -לפיה משחלף המועד להרחקתם זכאים הם לקבל

נחלה בתחום הקיבוץ ללא קשר לשאלת חברותם באגודה השיתופית. מסקנתם אינה מבוססת ולו על אחד

מסעיפי החוק, והינה, לטעמי, חסרת כל אחיזה ובסיס.

.29 סעיף 1 לחוק ההתיישבות קובע:

"ישוב חקלאי" פירושו - מקום שתושביו יושבו לשם התישבות חקלאית, בין בזמן אחד ובין בזמנים

שונים, על ידי מוסד מיישב אחד או יותר או בעזרת גוף התישבותי ארצי, אולם אם היה אותו מקום

חלק מישוב שתושביו לא יושבו כאמור, לא יראו כישוב חקלאי אלא את המקום שיושב כאמור ; )

הדגשה שלי ב.א(

"מתיישב" או "מועמד" פירושו - אדם שהתיישב בישוב חקלאי;

למעשה טענו חברי הנעה"ל כי הם מועמדים בישוב חקלאי על פי הגדרת החוק. בהגדרת המונח "יישוב

חקלאי" נאמר "שתושביו יושבו לשם התיישבות חקלאית". מדברי ההסבר של החוק, ניתן להבין מהי

מטרת החוק, מהי התיישבות חקלאית ומיהו מועמד:

"החוק המוצע בא לספק צורך מיוחד שנתגלה עם הרחבת פעולת ההתיישבות

החקלאית במדינה. אנשים שנמצאו מבחינות שונות לא מסוגלים לחברה כפרית

ולעבודה חקלאית מחזיקים בקרקע, בציוד חקלאי ובמקום שיכונם ומונעים מתושבים

אחרים מלבוא במקומם. יש בהם הפונים עורף למשק ולעבודה חקלאית, שולחים ידם

למקצועות פרנסה אחרים אך מחזיקים בנכסים שהופקדו בידם ואינם עוזבים את

מקום התיישבותם".

]דברי הסבר להצעת חוק המועמדים להתישבות חקלאית התשי"ג – ,1953 ה"ח 135[.

מדברי ההסבר עולה, כי כוונת החוק הינה מציאת דרך להרחקת אנשים אשר אינם מתאימים

לחברה כפרית ועבודה חקלאית אשר מחזיקים בקרקע, ציוד חקלאי, מקום שיכונם, מפנים עורף

לעבודה חקלאית ועובדים במקורות פרנסה אחרים. אין אלו פני הדברים בעניינו. שכן,לא ניתן

ליטול מחברי הנעה"ל מה שמעולם לא ניתן להם. בנסיבות המקרה דנן חברי הנעה"ל, גרו

בקיבוץ, אך לא עבדו בו אלא מחוצה לו, מעולם לא קיבלו לחזקתם קרקע ו/או ציוד חקלאי, אלא

דירות למגורים בלבד. הם ניהלו את חייהם באופן עצמאי ובמנותק מהפעילות של הקיבוץ.

ממילא לא נטען בפנינו כי הדרישה לפינויים באה על רקע אי מסוגלותם לחברה כפרית ולעבודה

חקלאית. כך, אף לא מצאתי, כי חוק ההתיישבות יוצר זכויות מהותיות של חברי הנעה"ל על ידי

הקנית זכויות קנייניות שאינן שלהם. כיוון שכך אף אין מקום לקבל את טענת חברי הנעה"ל, לפיה

זכותם לנחלה בקיבוץ קודמת לזכות החברים החדשים זאת בשל היותם מתיישבים ו/או מועמדים

בהתאם לחוק המועמדים להתיישבות בקיבוץ כשש שנים לפני רכישת המשיבים מגרשים בקיבוץ.

מכל מקום, לא נמצא, כי סעיף 2 לחוק קובע דרך קונקלוסיבית להרחקת מועמדים או מי

שמתגוררים בתחומי קיבוץ או מושב, אלא קובע אופציה להרחקה, אשר תעשה על פי החלטת

ועדה מיוחדת שתוקם לשם כך. סמכותה של ועדה זו תוגבל לתביעות שתוגשנה בטרם מלאו 3

שנים להתישבות המועמדים בישוב. הא ותו לא.

אין בהוראה זו כדי לשלול את סמכויותיהם החוקיות של בתי משפט או גופים מוסמכים אחרים,

המוסמכים גם הם לדון בתובענות או, דרישות המצויות בגדרי סמכויותיהם על פי הוראות דברי

החקיקה השונים, כגון סמכותו של בית משפט השלום בהתאם להוראת סעיף 51 לחוק בתי

המשפט, או כגון סמכויותיהם של בתי משפט לעניינים מנהליים, ככל שהן נוגעות למעשי

המינהל הנוגעים למעמדם של ישובים או מתיישבים, רשם האגודות השיתופיות בפעלו בתוקף

סמכויותיו על פי פקודת האגודות השיתופיות וכיוצ"ב.

.30 לטענת חברי הנעה"ל, טעה בית משפט קמא בהתעלמו מהחלטה מס' 1 של מועצת מקרקעי

ישראל הקובעת כי קרקע חקלאית תוקצה ותוחכר למתיישבים במסגרת של נחלות.

דין הטענה להדחות.

אכן סעיף 4)א( להחלטה מס' 1 קובע כי " קרקע חקלאית תוחכר במסגרת של נחלות". יחד עם זאת

ממשיך הסעיף וקובע כי במושב יוחכרו נחלות ישירות למתיישב בתיאום עם המושב בעוד בקיבוץ יוחכרו

הנחלות לקיבוץ. מאחר ובמקרה דנן עסקינן בקיבוץ, אין חברי הנעה"ל יכולים להוושע מהוראה זו.

.31 עוד טוענים חברי הנעה"ל כי החלטה מס' 970 של מועצת מקרקעי ישראל והחלטות בג"צ שבאו

בעקבותיה, הכירו בזכותם של מתיישבים לקבל ו/או להחזיק נחלות ביישוב חקלאי ללא כל קשר

ובמנותק משאלת חברותם באגודה השיתופית.

אף טענה זו דינה לדחות.

כותרתה של החלטה 970 היא: "זכותו של מי שהפסיק להיות חבר באגודה שיתופית להיות

בעל זכות של נחלה" .)הדגשה שלי ב.א(

סעיף 1 להחלטה קובע:

"ככלל, תשמר מסגרת האגודות החקלאיות השיתופיות ובכלל זה ההוראות בדבר

חברות של בעלי הנחלות באגודות על פי תקנוניהן.

הפסקת חברות באגודה לא תחייב, בכל הנוגע למינהל, בטול זכות של המתיישב

בנחלתו" .

סעיף 2 להחלטה קובע:

"האגודה תהיה חייבת להעמיד לרטות )כך במקור( בעלי הנחלות קרקע לעיבוד

חקלאי בשטח המהווה את נחלתם לפי גודלה בהתאם למכסת הקרקע שנקבעה

לנחלה באותו הישוב ובמסגרת הכוללת של משבצת האגודה.

האגודה לא תהיה רשאית ליזום שנוי יעוד, בחלקות עיבוד של בעלי הנחלות ללא

הסכמתם, אלא לצורכי הישוב )למטרות מפעל או הרחבה למגורים(".

סעיף 3 קובע:

"הפסקת חברות באגודה לא תשנה את המתכונת החוזית הקיימת בין המינהל לבין

האגודה והמתיישב, על החובות והזכויות הנובעים ממנה וכן זכויות של צדדים

שלישיים".

תחילה אציין, כי מלשון ההחלטה למדים אנו, כי ההחלטה מתייחסת לנסיבות בהן חבר אגודה, אשר כבר

הוכר כבעל נחלה, חדל להיות חבר אגודה, לשון אחר, הופסקה חברותו בה. אף בדברי ההסבר להחלטה

970 נאמר כי ההחלטה באה בעקבות החלטת בג"צ 6331/00 עמיר דרורי נ' מנהל מקרקעי ישראל –

משרד השיכון והבינוי, תק-על 2001 ]2[, 610 ]2001[ בו קבע בית המשפט העליון כי שאלת זכותו של מי

שמפסיק חברותו באגודה שיתופית לחתום חוזה פרטני עם המינהל לגבי כל השטחים המהווים את נחלתו,

תוך הוצאתם מהמשבצת תידון במועצת מקרקעי ישראל וועדותיה.

משכך הטענה נדחית.

בר"ע 5/10

.32 לטענת המפרק והקיבוץ, טעה בית משפט קמא בדחותו את טענתם לפיה הסמכות העניינית

הייחודית לדון במעמדם של חברי הנעה"ל נתונה לרשם האגודות השיתופיות. עוד טען המפרק

כי תביעות נגדו יכול שתתבררנה רק בפני הערכאה שמינתה אותו, היא רשם האגודות

השיתופיות.

דין הטענות להדחות.

אכן, פירוקה של אגודה שיתופית נעשה בפיקוח בלעדי של רשם האגודות השיתופיות מכוח סעיף 48)2(

לפקודת האגודות השיתופיות. ככלל, אין בית משפט מתערב בהליכי פירוקה של אגודה שיתופית, שכן,

עניין זה נתון לרשם האגודות השיתופיות לענות בו. סמכות הפיקוח על החלטות של רשם האגודות

השיתופיות, בעניינים אלו של פירוק אגודות, נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק ולא לבית משפט זה. עם

זאת, והמקרה שבפנינו מוכיח זאת, אפשר ויידרש בית המשפט האזרחי לעניין שבסמכותו, אשר תהא לו

השלכה על הליכי פירוק אגודה שיתופית המתנהלים בפיקוחו של רשם האגודות השיתופיות. בעשותו כן,

ימלא בית המשפט את חובתו להידרש לעניין שבסמכותו, ולא יחשב לו הדבר כהתערבות בעניין המסור,

על פי הדין, לסמכותה של רשות שיפוטית אחרת.

הגדרת סמכויות השיפוט של ערכאות השיפוט למיניהן קבועה בחוק, אשר נתון, ככל דבר חקיקה אחר,

לפרשנות ההלכה הפסוקה. בבג"צ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, תק-על

2006)2(, 98 , 105 )2006( נאמר:

"הגדרת סמכויות השיפוט של ערכאות השיפוט למיניהן, ובתי הדין בכלל זה, נובעת

מן החוק, והחוק נתון לפרשנות ההלכה הפסוקה. פרשנות ההלכה הפסוקה את היקף

הסמכויות הנתונות לערכאה השיפוטית שלובה ואחוזה בהוראות החוק, כמקור

הסמכות הראשונית הנתונה לערכאת השיפוט, והיא נועדה לשרת את תכליתו"

בע"א 9379/03 מיכאל צ'רני נ' מדינת ישראל, תק-על 2006)4(, 3246 , 3252 )2006( נאמר מפי

השופטת פרוקצ'יה:

"חלוקת סמכויות השיפוט הענייניות בין ערכאות השיפוט הינה שאלת יסוד בתחום

המשפט הדיוני. ממקור הסמכות העניינית שואב בית המשפט את כוחו ומרותו.

המשפט אמור להגדיר הגדרה ברורה וסדורה מהם סוגי העניינים שכל ערכאה אמורה

להיזקק להם, ולהבטיח בכך מסגרת של סדר, יציבות, ודאות, וכיבוד הדדי בין

הערכאות. הסדר הסמכויות אמור להבהיר לציבור המתדיינים לאיזו ערכאה עליהם

לפנות בבקשתם לסעד מבית המשפט. הותרת שאלות סמכות בערפל של אי-ודאות

או באיזור דמדומים של סימני שאלה אינה רצויה מבחינה מערכתית ומבחינת

המתדיין הפרטי ) ה"פ )י-ם( 168/98 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הרשות

לשירותים ציבוריים-חשמל משרד התשתיות הלאומיות, תק-מח 98)1( 1623(".

.33 סמכותו העניינית של בית משפט השלום בענייני מקרקעין נקבעה בסעיף 51)א()3( בחוק בתי

המשפט, לפיו מוסמך בית משפט השלום לדון )בין היתר( בתביעות בדבר חזקה או שימוש

במקרקעין, אך לא "בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין".

מהגדרה ממעטת זו, כבר ניתן ללמוד כי מרבית הסעדים הנתבעים בתובענה, הוצאו מגדרי סמכות

בית משפט השלום.

המבחן המקובל לעניין קביעת הסמכות העניינית בתחום האזרחי, הינו מבחן הסעד. משאומץ מבחן זה ,

נדחה מבחן אחר שהוצע הוא מבחן מהות הסכסוך.) ראה ע"א 2846/03 ריצ'ארד ב' אלדרמן, עו"ד נ'

דן ארליך, פ"ד נט)3(, 529 , 533-534 )2004( והאסמכתאות הנזכרות שם(.

בפרשת אלדרמן, נאמר מפי כב' השופט גרוניס:

"מבחן הסעד הינו מבחן פשוט יחסית. על פיו נדרשים אנו לבחון את כתב הטענות

שהגיש התובע )או המבקש( עם פתיחתו של ההליך, הא ותו לא. על פי הסעד הנקוב

שם נדע האם ההליך הוגש לבית המשפט המוסמך או שמא חובה היה להגישו לבית

משפט אחר. אין כלל צורך להידרש לטענותיו של הנתבע )או המשיב( בכתב הטענות

שהגיש הוא בתגובה. במילים אחרות, קביעת הסמכות נעשית על פי האמור בכתב

התביעה ואין בטענותיו של הנתבע כדי לשנות במקרה רגיל"- ) שם בעמ' 534-535(.

]ראה גם רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל, אגף המכס והבלו, פד מד ]3[,

,812 בעמוד 815 – 816 ]1990[[.

יישומם של דברים אלה לענייננו מביאני לקבוע, כי צדק בית משפט קמא בהותירו על כנה את תביעת

חברי הנעה"ל לסעד המתייחס למעמדם של חברי הנעה"ל וזכותם לשבת בקיבוץ. שכן, סעד זה

מתייחס לזכויות שימוש וחזקה במקרקעין. במקרה דנן, יש מקום לבירור עובדתי באשר למעמדם של

חברי הנעה"ל וזכויותיהם אשר אין מקומו במסגרת ערעור אלא במסגרת הערכאה הדיונית. במסגרת

דיון זה יבחן בית המשפט את אחזקת נכסי הקיבוץ על ידי חברי הנעה"ל ומה זכויותיהם אם בכלל

קימות כאלה. בהתאם אף יבחן בית משפט קמא האם המפרק עשה דין לעצמו בניסיונו לקבל בכח

חזקה על נכסים, שלא היו בחזקת הקיבוץ בעת הפירוק ומשכך נתונה לו הסמכות לדון בתביעה כנגד

המפרק .

.34 מלשון פקודת האגודות השיתופיות ניתן ללמוד, כי המחוקק כלל לא התכוון לשלול את סמכות הדיון

מבתי המשפט האזרחיים בכל עניין בו נדונות תובענות בין חברי קיבוץ או מועמדים להתיישבות, לבין

האגודה המצויה בהליכי פירוק או כינוס נכסים, ולמסרם קונקלוסיבית לרשם. שכן, סעיף 48 ב'

לפקודת האגודות השיתופיות, אשר קובע הוראות מיוחדות המתייחסות לפירוק קיבוץ, אזכר

מפורשות את הסמכויות המוקנות לבית המשפט, לדון בענייני מקרקעין ופינוי מבית מגורים.

")א( לענין מקרקעי קיבוץ המשמשים בפועל בית מגורים לחבר קיבוץ )להלן - בית

מגורים(, בקיבוץ הנמצא בהליכי פירוק או כינוס נכסים, רשאי בית המשפט או הרשם,

לפי הענין, להורות שחבר הקיבוץ ובני משפחתו המתגוררים עמו לא יפונו מבית

המגורים, אלא אם כן הוכח תחילה, להנחת דעתו, שיהיה להם מקום מגורים סביר או

שהועמד לרשותם סידור חלוף". ]ההדגשה שלי ב.א.[.

מכאן צא ולמד כי המחוקק הכיר בכך כי אף לבית המשפט סמכות לדון בעניינים אלה ואין הסמכות מוקנית,

קונקלסיבית לרשם בלבד.

סוף דבר

נוכח האמור, דין הערעורים, שניהם גם יחד להדחות.

עם זאת, עלינו להבהיר כי קביעת בית משפט קמא, ובעקבותיה פסק דיננו זה, לפיהן אין בהוראות חוק ההתיישבות

כדי להקנות זכות קניינית לתובעים, עומדת בעינה. על כן, הדיון בתביעה לסעד שעל פי סעיף 97.1 לכתב התביעה,

יעשה בכפוף לקביעה זאת.

בנימין ארבל, שופט

כב' השופט האשם ח'טיב – אב"ד

אני מסכים.

האשם חטיב, שופט

אב"ד

כב' השופט זיאד הווארי:

אני מסכים.

זיאד הווארי, שופט

הוחלט פה אחד כאמור בחוות דעתו של כב' השופט בנימין ארבל.

ניתן היום, ד' אב תש"ע, 15 יולי ,2010 בהעדר הצדדים.

האשם חטיב, שופט בכיר

]אב"ד[

זיאד הווארי, שופט בנימין ארבל, שופט

מירב.