המעיל

Jul 1
2 min read

הדירה במלצ'ט לא היתה הראשונה שדנה ורותם שכרו ביחד, אבל היתה הראשונה ששכרו כשהיא ריקה לגמרי, בלי ריהוט, בלי מכשירי חשמל ובלי כלום. כשראתה דנה את הפרט הזה במודעה, נרתעה תחילה מהטרדה ומההוצאה הכספית הצפויה, אבל מהר מאוד שינתה את דעתה וזה אפילו מצא חן בעיניה, שתוכל לרהט ולעצב את הדירה כאוות רצונה, ואולי בפעם הראשונה תהיה לה ולרותם דירה שיוכלו לקרוא לה בית ממש. לכן כשהתקשרה אל בעל הבית לברר פרטים, התהפכו קצת היוצרות והיא שאלה אותו אם הוא מבטיח שבאמת כמו שכתוב לא יישאר בדירה כלום ושום דבר. "כלום, כלום", ענה לה, "בואו מהר לראות לפני שיתפסו לכם".

"אז קח אותו", אמרה לו, "בטח הוא יקר לך".

"זה אני לא יכול", השיב, "אבא זכרונו לברכה סיפר שהמעיל הציל אותו אין ספור פעמים בשואה וכשעלה לארץ הוא סירב ללבוש אותו או בכלל להוציא אותו מהארון, חוץ מפעם בשנה לניקוי יבש, כי פחד שיקרה לו משהו. כשציווה לי את הדירה ביקש ממני להבטיח שכל זמן שהדירה תישאר שלי אני אשאיר את המעיל כאן". ובשלב זה הסתכל לדנה ישר בלבן של העיניים והשלים: "והדירה עדיין שלי".

"בטח האמין שהמעיל ישמור עליו גם כשהוא למעלה", הציעה דנה.

"אולי", אמר זיסקינד, "ואולי ביקש לוודא בדרך זו שלעולם לא אשכח אותו ואת כל מה שעבר עליו".

עם זה דנה לא יכלה להתווכח. רותם, שהיה סטודנט לאמנות, לא רצה להתווכח, להיפך. הוא הביט במעיל בעיניים מצועפות ואמר, כמשיח לעצמו: "אין בעיה. ניקח אותם".

"מצוין", אמר זיסקינד, ולפתע התבלבל: "את מי תיקחו?".

"את הדירה", ענה רותם, "ואת המעיל".

"מזל וברכה", שמח זיסקינד, אבל תוך כדי כך גם סימן לעבר המעיל והוסיף, בהגייה אשכנזית ובניגון יידישעאי: "אלא לראותו בלבד".

"בסדר בסדר".

כל אותו קיץ לא יכול היה רותם להמתין עד בוא החורף, וכשזה בושש להגיע, כנהוג במקומותינו, לא יכול היה עוד להתאפק וביום אוקטובר הראשון שנלוו לו סימני סגריר, עטה על עצמו את המעיל והלך כמו טווס לתחנה שבפינת הרחובות מלצ'ט ובורוכוב, כדי לקחת משם את אוטובוס 25 לסטודיו בפלורנטין אותו שכר עם שותפים, כפי שעשה כמעט מדי יום. כנראה שהמחבל המתאבד, שהניצולים סיפרו שלבש גם הוא מעיל ארוך שלא בהתאם למקום ולעונה, עלה ביחד איתו או בתחנה הבאה, כיוון שהחקירה הפורנזית העלתה אחר כך שהתיישב במושב הפנוי ליד רותם. בכל אופן בתחנה שלאחריה כבר לא יכול היה לעלות, כי פוצץ את עצמו לפני שהגיעו אליה.

כאשר שמעה דנה את הדי הפיצוץ שהגיעו עד מטבח הדירה, רצה מיד לארון הבגדים וכשראתה שהמעיל אינו על קולבו, פרצה מיד בזעקות שבר שלא רצתה ולא יכלה לחדול מהן במשך שלושה ימים. בגלל העניין עם המעילים, חשבו בתחילה שהיו שני מחבלים מתאבדים, והלוויה התעכבה כמעט שבוע ימים. לבסוף קיימו אותה בקיבוץ בצפון שבו גדל רותם, ושבו התגוררו עדיין הוריו. זיסקינד הצטרך לקחת שני אוטובוסים כדי להגיע לשם, וכשעמד בין המלווים, בזרותו, חשבו אותו רבים לנציג זק"א וניגשו אליו כדי ללחוץ את ידו ולהגיד כל הכבוד ותודה. לאחר שסיימו לקבור את מה שנותר מן הגופה, המתין זיסקינד בסבלנות לתורו וכשהגיע מול דנה נטל את ידה ברכות ואמר לה כמה צדיק היה רותם וכמה הוא מצטער. דנה הביטה לעברו ואמרה לו שגם היא מצטערת, על המעיל.

"מה את מדברת שטויות", אמר לה זיסקינד, "האובדן שלך גדול משלי באלף מונים, במיליון מונים".

"ואבא שלך, וזיכרונו של אבא שלך, מה יהיה איתם?".

"ארורים יהיו", ענה זיסקינד תוך שהוא בוכה ביחד איתה, "הייתי צריך לקחת אותו. הייתי צריך לבחור בחיים. הייתי צריך לבחור בחיים".