החסיד

כשהרב המקובל חיים דרעי היה אברך צעיר, נסע פעם עם שניים מחבריו לחתונת בן ישיבה שלהם בבית שאן. בסיבוב ליד הסחנה התהפך רכבם לתעלה. הנהג, יענקל גרוסבוים, נהרג במקום. שני חברים נוספים נפצעו קשה ואחד מהם, פינקלמן, נותר משותק בפלג גופו התחתון. רק דרעי יצא בנס עם שבר ברגל וחבלות יבשות בלבד.

את הסיפור הזה שמעתי מפי הרב דרעי עצמו בכנס חזרה בתשובה אותו פקדתי לפני שנים רבות, והוא לא הניח את דעתי. כיוון שלא רציתי להביך את כבוד הרב ניגשתי אליו רק אחרי השיעור ושאלתי למה היה צריך הקדוש ברוך הוא להרוג את גרוסבוים כדי לעשות לו נס. הרב הנמיך את קולו, הביט ימינה ושמאלה וענה לי חרש שלא רצה להגיד זאת ברבים מחמת לשון הרע, אבל בדיעבד התברר שגרוסבוים קיבל כגמולו, כי נודע ששכב עם אשת איש. "נניח", אמרתי, "ומה עם פינקלמן"? כאן איבד הרב את סבלנותו, ענה לי רק "נסתרות דרכי השם" ופנה אל השואל הבא.

לא השתכנעתי ונותרתי באפיקורסיותי. חזרתי ללימודי המשפטים, וכשסיימתי אותם בהצטיינות הצטרפתי לפירמה תל-אביבית ידועה, שם התקדמתי עם השנים בסולם הדרגות למעמד של שותף בכיר. כל כך בכיר, עד שכאשר רכשנו את קומות 39 ו-40 במגדל החדש, הקצו לי את החדר הפינתי. עם חלונות מן הרצפה עד התקרה ונוף פנורמי עד פתח תקווה וגבעות השומרון במערב ועד רחובות בדרום.

אני יודע שאומרים שגבה לבבי, שאין לי כבר סבלנות ללקוחות ולקולגות, שאני קצר רוח, מדבר בגסות והתנשאות ובקיצור בלתי נסבל. כנראה הם צודקים, אבל בגילי ומעמדי אין הם יכולים להיפטר ממני ולכן מינו אותי ליועץ, וכל תפקידי מתמצה במתן הדרכה לעורכי דין צעירים, אם הם נכנסים לחדרי לבקש אותה.

אבל הם מפחדים ממני ובקושי נכנסים, ולכן ברוב שעות היום אני עומד ומשקיף מן החלון על הנוף האורבני הסואן אשר נשקף לעיניי עד קצה האופק. מביט מלמעלה על האנשים הקטנים והפשוטים המתרוצצים כעכברים לשבור לחם. במיוחד אני אוהב להרים את המבט ולספור מנופים. חלוני משקיף על המטרופולין הגדול והמתפתח בישראל ודרך המנופים אני יכול ללמוד ולנתח את התחלות הבנייה החדשות, מספרן  ומיקומן. כדי לשכלל את עיסוקי החדש הזמנתי מן האינטרנט את הטלסקופ המשוכלל ביותר שניתן להשיג והצבתי אותו ליד החלון. כעת אני יכול לדייק בספירת המנופים ובמיקומם עד פתח תקווה במערב ועד רחובות בדרום, לעדכן במפות, להכין טבלאות ולהשוות בין הרשויות מקומיות השונות. היזמים והקבלנים מפרסמים היום את שמם בראש המנוף,  וכך אני יכול לרשום לעצמי מי מהם שעושים חיל בעסקיהם ומי צריך להישמר מפני פשיטת רגל. בישיבות שותפים אני מוצא תמיד את ההזדמנות לספר על ממצאיי בתחום המנופים ולהסביר לקולגות מהן המסקנות שניתן להסיק מכך על מגמות בענף הבנייה ועל כלכלת ישראל בכלל. שמעתי שמאחורי גבי מכנים אותי בלעג "מומחה לדיני מנופים", אבל בגילי ומעמדי זה לא אכפת לי.

באחד הימים, בעודי סופר ומסמן את המנופים החדשים בגבעת שמואל, הטרידה נקודה קטנה את עדשת הטלסקופ שלי. מחיתי את העדשה עם נוזל ניקוי, אבל הנקודה נותרה בעינה, ואחרי כמה שניות הבחנתי גם שהיא זזה. לאחר עוד כשתי דקות אפשר כבר היה להבחין במשק כנפיים של ציפור גדולה וכאשר חידדתי את הטלסקופ ראיתי שמדובר בחסידה שנפרדה מלהקתה ומעופפת פעמיה היישר לכיוון החלון שלי. במשך עשר הדקות הבאות של מעופה לא הסרתי ממני את מבטי ולרגע לא היה לי ספק שאליי היא באה. לא אכחיש שהרגשתי מוחמא. ואכן היא הגיעה והתייצבה בדאייה מרחק של חצי מטר מחלוני. צחורה כשלג, מרהיבה ביופיה, עם מוטת כנפיים המסתירה את הנוף מפתח תקווה במערב ועד רחובות בדרום.

כך התייצבה הציפור הגדולה בדאייתה מול חלוני ונשארה שם. גם כשהצעתי לה במנוד ראש להניח את רגליה על אדן החלון, כדי לנוח קצת, סימנה במקורה לשלילה כאילו אומרת "ככה טוב לי". כל כך קרובה היתה דאייתה, עד כי יכולתי בלי קושי להבחין במבטה הנוקב הנעוץ בי ובצבע אישוניה. וכל כך פלאית היתה עד שכאשר נכנס מאן דהוא לחדרי, לעתים רחוקות, ידעה להעלים עצמה כהרף עין ושמרה עצמה בשבילי בלבד. כך היא נותרה ימים רבים, דואה מעדנות מול חלוני, בשבילי בלבד, מסעירה את חושיי ואת לבי, עד כי הבנתי שהיא גם רוצה לספר לי משהו.

בגלל הגובה ומשטר הרוחות, הקימו אצלנו חלונות מחוסמים, עם זיגוג כפול, שלא ניתן לפותחם. אבל אני ביקשתי שיפתחו לי רק צוהר קטן וכיוון שלא רצו להתווכח אתי, הסכימו. בלילה לאחר שסיימו להתקין את הצוהר לא יכולתי להירדם ובבוקר הגעתי למשרד עם אור ראשון, פתחתי את החלון, וקראתי לעבר החסידה הגדולה, שכבר המתינה לי. "אין לך מושג כמה אני מודה לך", אמרתי לה בקול חנוק, "את הדבר הפלאי והמרגש ביותר שהיה לי מימיי".

"תודה", ענתה הציפור, "גם אתה מרגש אותי מאוד. אבל אני לא חסידה, אני חסיד. ואני לא פלא, אני נס".

"מה ההבדל", שאלתי.

"קוראים לי יענקל גרויסבוים", ענה החסיד, "וגלגולי הקודם הסתיים בגלל לשון הרע. בתחילה כעסתי על כך, אבל עכשיו חזרתי מרהיב וצחור כשלג ואי אפשר להגיד עליי מלה רעה".

הפכתי והפכתי בראשי ובאמת לא מצאתי. "נכון", אמרתי לו, "אי אפשר".

"נו", ענה החסיד, "אז זה לא נס משמים"? ובדברים אלה סב על מקומו לכיוון דרום, טפח לי טפיחת פרידה בקצה הכנף והתעופף להצטרף אל חבריו באפריקה.