אגודות שיתופיות

חוק גל >


חוק ההסדרים במגזר החקלאי משפחתי ("חוק גל") קבע הוראות מיוחדות לגבי חובות של מושבים ושל חברי מושבים שנוצרו עד 1992. חלק מן החובות נועדו להימחק והיתרה להיפרס על פני שנים רבות. הכל במסגרת הליכים מיוחדים שהוסדרו למטרה זו, בפני ערכאה השיפוטית מחוץ למערכת בתי המשפט שנקראה "המשקם". ביחס למושבים בקו העימות, בעיקר בגבול הצפון, נקבע בחוק הוראה נוספת, לפיה לא ניתן כלל לממש (כלומר למכור) נכסים יצרניים לכיסוי החוב. נכסים כאלה היו מוגנים לפי החוק מעיקול ומימוש. אבל החוק הבחין בין חובות של מושבים לחובות של חברי מושבים. בעוד שכל חובות המושבים היו מוגנים, ביחס לחברי מושבים נקבע שחובות מוגנים יהיו רק כאלה שנוצרו "עקב עיסוקם כחקלאים". רע"א 1602/97 ממן נ' בנק לאומי למשכנתאות משפחת נ.מ, לקחה בשנת 1984 הלוואה במשכנתא לצורך רכישת משק במושב בגבול הצפון; אחרי שנים אחדות הסתבכו כלכלית ולא עמדו בתשלומי ההלוואה. הבנק ביקש לכן לפנותו מביתם, ולמכור את המשק. אנחנו הגשנו עתירה לבית המשפט. טענו שאי אפשר להבחין בין בית המגורים לנחלה החקלאית ואי אפשר על פי חוק לפצל ביניהם. לכן, חוב שנוצר כתוצאה מרכישה של משק חקלאי הוא "חוב שנוצר כתוצאה מעיסוקו בחקלאות". לא רק שהחוב נכנס בגדרי החוק, אלא שיש לראות במשק החקלאי כולו (כולל בית המגורים) כנכס יצרני שאינו ניתן כלל למימוש. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ס. ג'ובראן, לימים שופט בית המשפט העליון) קיבל את עמדתנו ואסר על מימוש הבית והמשק. הבנק נאלץ להגיע עם נ.מ. להסדר תשלומים סביר. משפחת נ.מ. נשארה בביתה. כמוה משפחות רבות אחרות במושבי קו העימות שנקלעו למצב דומה (חלקן יוצגו על ידי), ויכולות היו להסתמך על הפסיקה הנ"ל.




סיפורי בן ממשיך >


סוגיית מעמדו של הבן הממשיך בנחלה, הן לפני פטירת ההורים והן לאחר מכן, הינה אחת הסוגיות הסבוכות והקשות ביותר בהתיישבות. היו שסברו, כי החלטות רמ"י מן השנים האחרונות, המאפשרות ומעודדות את פיצול הנחלה, ייתרו את העיסוק בסוגיית הבן הממשיך. המציאות מוכיחה אחרת, ובפועל דווקא שינויים ומהפכות מחייבים התמודדות עם זכויות שנרכשו בעבר והסתמכות עליהן. ה"בן ממשיך" הוא בן או בת של בעלי הנחלה, המתיישבים במשק, בונים בו את ביתם ומקבלים על עצמם את עול עיבוד המשק ופרנסת ההורים, כנגד התחייבותם הבלתי חוזרת של ההורים כי המשק יעבור לחזקת הבן הממשיך, לאחר פטירתם. זכויותיו של הבן הממשיך לקבלת המשק אחרי מות מעוגנות בחוזה החכירה המשולש (מינהל – סוכנות – אגודה) שנוהג במרבית מושבי העובדים. זכויות אלו אומצו בחלקן גם לחוזה החכירה הדו צדדי (מינהל – אגודה) שיורש בחלק מן המושבים את החוזה המשולש. תמ"ש 5840/05 א.י נ' י.י ואח' שאלה חשובה היא האם לבן הממשיך נתונות זכויות גם במכסות הייצור (חלב, ביצים, פטם) הצמודות למשק. שאלה כזו הגיעה אליי בשנת 2005, כאשר מ.י, בעלת זכויות, העבירה את הזכויות במכסת הביצים לאחד מבניה, על אף ש-25 שנים קודם לכן היא מינתה בן ממשיך שבנה את ביתו במשק ועבד בלול כל השנים. ייצגתי את הבן הממשיך בתביעה לביטול ההעברה, ובית המשפט קיבל את עמדתנו. נקבע כי הבן הממשיך הסתמך על המינוי ושינה את מצבו, בין היתר בכך שעבד בלול ופירנס בדרך זו את הוריו כל השנים. העברת המכסה לבן אחר לאחר כל זאת מהווה לכן הפרה של התחייבות ההורים והיא בטלה. ההעברה בוטלה, המכסה נשארה בידי האם ושנים לאחר מכן, כאשר האם נפטרה, עברה לבן הממשיך ביחד עם המשק בכללותו. חשוב לציין עם זאת, כי בשנת 2012 קבע ביהמ"ש העליון, בעניין אחר, שמכסת ייצור היא נכס נפרד מן המשק וניתנת להעברה או הורשה במנותק ממנו. אינני בטוח שפסיקה זו, אפילו היתה בתוקף בזמנו, היתה משנה את התוצאה בעניין א.י. גם אם המכסה ניתנת להעברה לאחר, בעניין הספציפי הזה נקבע שהבן הסתמך על ההתחייבות ועבד בלול עשרות שנים. לדעתי, בנסיבות אלה התחייבות ההורים, גם לגבי המכסה, היא בלתי חוזרת. תמ"ש 34019-05-15 ש.א נ' .א.א מה דינו של בן ממשיך, שזכויותיו לא נרשמו אצל הסוכנות היהודית ומינהל מקרקעי ישראל? ע"פ הפסיקה, התחייבות ההורים למינוי בן ממשיך הינה בגדר התחייבות למתן מתנה בלבד, וכל עוד לא הושלמה ברישום אצל המוסדות המיישבים היא ניתנת לביטול, אבל האם בכל מצב? ש.א מונה לבן ממשיך ע"י הוריו בהודעה למזכירות המושב, הוא בנה את ביתו במשק, עבד בו ופירנס מכך את משפחתו ואת הוריו, אולם רישום זכויותיו מעולם לא הושלם. הוא פנה אליי לאחר שההורים נקלעו לסכסוך גירושים מכוער. האב ביקש לפרק את השיתוף במשק ולמכור אותו, ולשם כך ביקש לפנות ממנו את הבן ואת משפחתו. הגשנו תביעה לבית המשפט למשפחה. תבענו הצהרה על זכויותיו של ש.א וכן להורות למוסדות לרשום את זכויותיו. ביהמ"ש קיבל את עמדתנו, שגם בלי הרישום יש לראות בהסכם בע"פ ש בין ההורים לבן כהסכם מחייב. נקבע שהאב אינו יכול לחזור מן המתנה, שהושלמה עם הענקת החזקה במשק לבן ועם הסתמכות הבן על כך. גם אם המתנה לא הושלמה, לא התקיימו התנאים המאפשרים לאב לחזור ממנה, והוא מנוע מלעשות כן. ניתן לכן צו כלפי המינהל והסוכנות לרשום את זכויות ש.א כבן ממשיך הוא נותר עם משפחתו במשק וזכויותיו אינן ניתנות לביטול, גם לא במקרה של גירושי ההורים ופירוק השיתוף במשק. הסיטואציה שעמדה מאחורי פרשה זו, כאשר אחד מן הילדים מתיישב בנחלה על סמך התחייבות ההורים, בונה את ביתו בה ועובד בה, אך זכויותיו כבן ממשיך אינן מושלמות ברישום, היא סיטואציה שכיחה מאוד. לכן, לפסה"ד הנ"ל, לפיו במקרים המתאימים יוכרו זכויות הבן הממשיך גם בלא רישום, יש חשיבות עצומה והשלכה פוטנציאלית על מקרים רבים אחרים. אחרי שאמרנו זאת, כמובן שאין זה מומלץ להגיע למצבים כאלה. על כל בן ממשיך לדעת. שעדיף ורצוי להסדיר את זכויותיו ברישום אצל המוסדות המיישבים לפני שהוא משנה את מצבו ובונה את ביתו במשק. אדם חכם הוא זה שנמנע ממצבים שאדם פיקח מצליח לצאת מהם. תמ"ש 8542-06-17; א.י נ' י.י זכויות הבן הממשיך של א. י דווקא נרשמו אצל הסוכנות היהודית. על סמך המינוי הוא בנה את ביתו במשק, הקים בו את משפחתו, עבד בו ופירנס את הוריו במשך 35 שנים, אבל כל זה לא הספיק. כשנפטרה האם התברר כי הותירה צוואה לפיה היא "מבטלת" את זכויותיו של א.י ומורישה את הזכויות במשק לאחיו, י., אשר מיהר להגיש תובענה שבה ביקש לבטל את מעמד של א. כבן ממשיך ולהכריז עליו (על י') כזוכה במשק. הוא טען שההורים המנוחים מעולם לא התכוונו למנות את א' לבן ממשיך. הם חתמו אמנם על התחייבות בלתי חוזרת כלפיו, אך עשו זאת רק כדי לאפשר לו לבנות בית במשק. לטענת י', ההורים מעולם לא התכוונו כי המשק יוקנה ל-א' אחרי מותם, ואת התחייבותם יש לראות כהתחייבות "למראית עין", שדינה להתבטל. כאשר א. פנה אליי הגשנו כמובן התנגדות לקיום הצוואה; במקביל הגשנו בקשה לדחות את תביעתו של י. על הסף, בין היתר מטעמי התיישנות ושיהוי. בית המשפט למשפחה קיבל את עמדתנו במלואה. נקבע כי י', הזוכה על פי הצוואה נכנס בנעלי אמו ואינו יכול לטעון ליותר זכויות ממנה. אם האם המנוחה טענה כי התחייבותה נעשתה למראית עין, היה עליה לטעון זאת בתוך תקופת ההתיישנות אחרי יצירת ההתחייבות. דין זה חל גם על יורשיה ובוודאי שלאחר 35 שנים, תקופת ההתיישנות חלפה מזמן והטענה התיישנה. כאמור, נקבע שיש לדחות את התביעה על הסף גם בשל שיהוי. ההורים המנוחים לא הגישו תביעה ולא העלו את הטענה בחייהם, ואחרי מותם, אי אפשר לחקור אותם או לעמת אותם עם הטענה כאילו התחייבותם נעשתה למראית עין. בינתיים חלפו 35 שנים שבמהלכן א' הסתמך על ההתחייבות, בנה את ביתו במשק, עבד בו ופירנס את הוריו. בית המשפט קבע שבהעלאת הטענה והגשת התביעה לאחר מות ההורים יש חוסר תום לב המצדיקים גם את דחיית התביעה על הסף. י. עירער לבית המשפט המחוזי, שם נחלקו דעות השופטים בשאלה האם הזכויות במשק הן זכויות חוזיות (שתקופת ההתיישנות לגביהן היא 7 שנים) או זכויות במקרקעין (שתקופת ההתיישנות לגביהן היא 15-25 שנים), אבל כל השופטים הסכימו שהמועד היווצרות עילת התביעה היה במועד המינוי לבן ממשיך ועל כן בין כך ובין כך, התביעה התיישנה ומוצדק היה לדחותה. בקשת רשות ערעור שהגיש י. לבית המשפט העליון נדחתה, ובכך פסק הדין לסופי. הסעיפים הנגדיים בצוואה לטובת י. בוטלו והלקוח שלי, א.י, הבן הממשיך, זכה במשק ובמכסת הביצים הצמודה אליו. גם זהו פסק דין שחשיבותו רבה. במידה מסוימת הוא עומד בניגוד לאינטואציה ולתורה שבע"פ המוכרת במושבים, לפיה זכויותיו של הבן הממשיך מתגבשות רק עם מות ההורים. אלא שגם אם זה נכון, המועד לטעון כנגד זכויות בן ממשיך מתחיל "להיספר" מתאריך יצירת ההתחייבות ולא ממועד הפטירה. מי שחושב שהוא יכול להמתין עד אחרי הפטירה כדי לטעון כנגד המינוי – טועה.




פרשת חנתון >


ב-2006 פחת מספר החברים בקיבוץ חנתון שבגליל התחתון ל-15, ורשם האגודות השיתופיות מינה את עו"ד שגיא מירום למפרק מפעיל של היישוב, עם סמכויות לשקמו. בהגיעו מצא המפרק כי לצד חברי הקיבוץ, מתגוררים במקום בתנאי קומונה כ-30 חברי תנועת דרור של הנוער העובד, אשר הגיעו למקום ברשות, אך סירבו להתפנות גם לאחר שהקיבוץ סירב לקבל אותם לחברות. הסירוב לקבל את פעילי דרור לחברות, התבסס בעיקר על כך, שהם ביקשו לשנות את אופיו של הקיבוץ מן היסוד. מקהילה קונסרבטיבית השואפת להתחדש, לקהילה סוציאליסטית חילונית שתתנהל על פי עקרונות הקיבוץ השיתופי, כבזמנים עברו. לאחר שלא הצליח להגיע להסדר עמם, ביקש המפרק לפנותם ואף פנה בבקשה למתן הוראות בקשר לכך, אל רשם האגודות השיתופיות. חברי דרור ישראל עתרו בתגובה לבית משפט השלום על מנת שיכיר בזכויותיהם הנטענות, ויעצור את פינויים, ובשלב זה גויסתי אני לייצג את הקיבוץ והמפרק. ביקשנו לדחות את התביעה על הסף, הן על רקע העובדה שהסמכות הייחודית לדון בה נתונה לרשם האגודות השיתופיות, המשמש כבית המשפט של פירוק בנסיבות העניין, הן משום שפעילי דרור לא ידעו להצביע על כל מקור זכות להחזקתם בדירות שבקיבוץ. בית משפט השלום קיבל את טענתנו רק בחלקה, כמוהו גם ביהמ"ש המחוזי שדחה ערעור על ההחלטה. העניין התגלגל לבית המשפט העליון, שדן בבקשת רשות ערעור על החלטת המחוזי, במאוחד עם עתירה לבג"צ שהגישו פעילי דרור כנגד החלטת רשם האגודות לפנותם. בפסק דין בהיר וסדור מיום 11.10.2012, קיבל בית המשפט העליון את כל טענותינו; נקבע כי סמכויות רשם האגודות השיתופיות בגדרי הפיקוח על מפרקים שהוא ממנה הינה מקבילה לסמכותו של בית המשפט המחוזי בפירוק חברות. בין היתר, מוסמך רשם אגודות השיתופיות לדון ולהכריע בבקשות למתן הוראות המוגשות על ידי צדדים שלישיים ובעניינם של צדדים שלישיים, לרבות מתן הוראות לסילוק יד ממקרקעי הקיבוץ. במקביל דחה ביהמ"ש את טענת פעילי דרור לזכויות בקיבוץ. טענתם, כאילו עומדות להם זכויות מכוח "חוק המועמדים להתיישבות חקלאית", נדחתה, ואף נקבע כי הפעילים הורידו "מן הבוידם" הוראת חוק שהיתה בבחינת "אות מתה" במשך עשרות שנים. נקבע שפרשנותם של הפעילים להוראת החוק הזו מובילה לאבסורד, לפיו בגלל שלא התקבלו לחברות, הם יקבלו זכויות לנחלה בו, כאשר לחברי הקיבוץ עצמם אין זכויות לנחלה. בסופו של דבר, נפסק כי על הפעילים לפנות את הקיבוץ בתוך 60 ימים. חנתון הוא היום קיבוץ מתחדש ותוסס עם שכונת הרחבה שקלטה עשרות משפחות וקהילה ששמרה על הגרעין הקונסרבטיבי של המייסדים. כל זה לא היה מתאפשר אלמלא פעולתו של המפרק ואלמלא פסה"ד בבג"צ 1641/10. במקביל לכל אלה ניהלתי תביעה בשם הקיבוץ כנגד פעילי תנועת דרור, לתשלום דמי שימוש עבור 11 הדירות שהחזיקו בקיבוץ (ת.א 5691-08-08 בבימ"ש השלום בנצרת) גם בתביעה זו התקבלו כל טענותינו וחברי הקבוצה חויבו לשלם לקיבוץ, ביחד ולחוד, סכום הקרוב ל-1 מיליון ₪.





 

מים, תשתיות ומכרזים

תיקי רכבת >


משנת 2005 ואילך ובשורה של תביעות, ייצגתי ועודני מייצג מאות תושבים, המתגוררים בעשרות דירות לאורך מסילת הברזל בחיפה ובקריות, בתביעות והליכים אחרים כנגד רכבת ישראל, בגין מטרדי רעש ורעידות (ת.א 536/06; ת.א 2352-10-10; ת.א 26152-05-10; ת.א 20163-12-15; ת.א 26938-12-09; ת.א 58279-03-17) בסוף המאה הקודמת ותחילת המאה הנוכחית יזמה וביצעה הרכבת את פרויקט הכפלת המסילה, שבמסגרתו הניחה מסילה נוספת לצד הקיימת. הכפלה זו נועדה לאפשר, ובפועל איפשרה, הגברה של תדירות הרכבות במאות אחוזים, לרבות בשעות הלילה, ולרבות בשעות הקטנות של הלילה. לגידול הטבעי בתנועה נוספו בתקופה הנ"ל מכפילים נוספים, כמו פתיחת נתב"ג 2000 וחיבור תנועת הרכבות עד אליו (לרבות בשעות הקטנות של הלילה), ופתיחת הקווים לעמק יזרעאל ולכרמיאל. כמובן שההשקעה הנ"ל בתשתית ובתחבורה היא ברוכה, אך יש לה מחיר. אם עד הכפלת המסילה נדרשו אזרחים המתגוררים ליד המסילה להסתגל לתנועה של רכבת או שתיים בשעה, כעת התדירות עולה כדי 12 רכבות בשעה ויותר. כל מי שחיכה פעם לרכבת בתחנה או עמד במרחק של עשרות מטרים מרכבת נוסעת, בוודאי כל מי שהתגורר בסמיכות לרכבת, יכול להעיד כי מדובר ברעש מחריש אוזניים, שאינו מאפשר קיום שיחה, צפייה בטלוויזיה, התרגעות ובוודאי לא שינה. לצד מפגע הרעש גורמת הרכבת לרעידות חזקות, המפרות אף הן את השלווה וגורמות לפגיעה ביסודות המבנים שהיא עוברת על ידן. מפגעים אלה הינם מוכרים וצפויים מראש ועל כן נדרשה הרכבת להיערך לקראתם במסגרת התוכניות שהכינה. הרכבת נדרשה לצרף לכל תוכנית תסקירי השפעה על הסביבה, כדי להעריך היכן ומתי תהיה חריגה מתקני הרעש והרעידות המחייבים, ובהתאם נדרשה להציע וליישם מיגונים מתאימים במקומות הנדרשים. בחלק מן המקרים מדובר במיגונים דירתיים, ובמקרים אחרים בקיר אקוסטי. במספר מקומות יושמו שני הפתרונות במקביל. יישום המיגונים נועד להתבצע לפני ההגברה בתנועת הרכבות, על מנת להקטין ככל הניתן את הפגיעה בתושבים המתגוררים סמוך למסילה. אלא שבפועל, הרכבת הגבירה את התנועה במונים רבים, אך הפרה את התחייבויותיה לספק לתושבים מיגונים מתאימים. התביעות שהגשתי בשם התושבים אינן מיועדות לעצור או לדלל את תנועת הרכבות. אי אפשר לעצור את הקידמה. אבל אפשר וצריך לחייב את הרכבת לספק את המיגונים שהיא מחויבת בהן ואפשר לדרוש ממנה לפצות את התושבים על שנות הסבל שגרמה להם, מאז הכפלת המסילה ועד התקנת המיגונים. על אף שמדובר במאות תובעים, לא מדובר היה בתביעות ייצוגיות. כל אחד מן התובעים וכל אחת מן הדירות זכה לספר את סיפורו ולהציג את קובלנתו. כל דירה וכל פגיעה בה נמדדה והוערכה לפי העניין. יש לכך משמעות רבה. בדרך כלל, הפיצוי שאותו ניתן להשיג בתביעה ייצוגית הוא נמוך יחסית, והמרוויחים העיקריים מן התביעה הם התובע המייצג ובא כוחו. בתביעות האישיות שאני ניהלתי ומנהל נפסק פיצוי משמעותי לכל אחד מן התובעים. בשל תניית סודיות שנכללה בהסכמי הפשרה עם הרכבת, איני יכול לפרט מעבר לכך, אלא רק לומר שבכל אחת מן התביעות שבהן ייצגתי זכו התובעים לפיצוי משמעותי על שנות הסבל, ובחלק מן המקרים, גם לתיקון בדמות של מיגון אקוסטי ו/או דירתי. להרגשתי, בתביעות הרעש הנ"ל הצלחתי, ביחד עם התובעים, להביא לחלוקה צודקת יותר של הנזק הסביבתי שנגרם כתוצאה מהכפלת המסילה והגברת תנועת הרכבות. במלים אחרות, יש בתביעות הנ"ל ערך חברתי לא מבוטל, ולכן גם סיפוק רב.





 

תביעות סביבה ורעש

תיקי רכבת >


משנת 2005 ואילך ובשורה של תביעות, ייצגתי ועודני מייצג מאות תושבים, המתגוררים בעשרות דירות לאורך מסילת הברזל בחיפה ובקריות, בתביעות והליכים אחרים כנגד רכבת ישראל, בגין מטרדי רעש ורעידות (ת.א 536/06; ת.א 2352-10-10; ת.א 26152-05-10; ת.א 20163-12-15; ת.א 26938-12-09; ת.א 58279-03-17) בסוף המאה הקודמת ותחילת המאה הנוכחית יזמה וביצעה הרכבת את פרויקט הכפלת המסילה, שבמסגרתו הניחה מסילה נוספת לצד הקיימת. הכפלה זו נועדה לאפשר, ובפועל איפשרה, הגברה של תדירות הרכבות במאות אחוזים, לרבות בשעות הלילה, ולרבות בשעות הקטנות של הלילה. לגידול הטבעי בתנועה נוספו בתקופה הנ"ל מכפילים נוספים, כמו פתיחת נתב"ג 2000 וחיבור תנועת הרכבות עד אליו (לרבות בשעות הקטנות של הלילה), ופתיחת הקווים לעמק יזרעאל ולכרמיאל. כמובן שההשקעה הנ"ל בתשתית ובתחבורה היא ברוכה, אך יש לה מחיר. אם עד הכפלת המסילה נדרשו אזרחים המתגוררים ליד המסילה להסתגל לתנועה של רכבת או שתיים בשעה, כעת התדירות עולה כדי 12 רכבות בשעה ויותר. כל מי שחיכה פעם לרכבת בתחנה או עמד במרחק של עשרות מטרים מרכבת נוסעת, בוודאי כל מי שהתגורר בסמיכות לרכבת, יכול להעיד כי מדובר ברעש מחריש אוזניים, שאינו מאפשר קיום שיחה, צפייה בטלוויזיה, התרגעות ובוודאי לא שינה. לצד מפגע הרעש גורמת הרכבת לרעידות חזקות, המפרות אף הן את השלווה וגורמות לפגיעה ביסודות המבנים שהיא עוברת על ידן. מפגעים אלה הינם מוכרים וצפויים מראש ועל כן נדרשה הרכבת להיערך לקראתם במסגרת התוכניות שהכינה. הרכבת נדרשה לצרף לכל תוכנית תסקירי השפעה על הסביבה, כדי להעריך היכן ומתי תהיה חריגה מתקני הרעש והרעידות המחייבים, ובהתאם נדרשה להציע וליישם מיגונים מתאימים במקומות הנדרשים. בחלק מן המקרים מדובר במיגונים דירתיים, ובמקרים אחרים בקיר אקוסטי. במספר מקומות יושמו שני הפתרונות במקביל. יישום המיגונים נועד להתבצע לפני ההגברה בתנועת הרכבות, על מנת להקטין ככל הניתן את הפגיעה בתושבים המתגוררים סמוך למסילה. אלא שבפועל, הרכבת הגבירה את התנועה במונים רבים, אך הפרה את התחייבויותיה לספק לתושבים מיגונים מתאימים. התביעות שהגשתי בשם התושבים אינן מיועדות לעצור או לדלל את תנועת הרכבות. אי אפשר לעצור את הקידמה. אבל אפשר וצריך לחייב את הרכבת לספק את המיגונים שהיא מחויבת בהן ואפשר לדרוש ממנה לפצות את התושבים על שנות הסבל שגרמה להם, מאז הכפלת המסילה ועד התקנת המיגונים. על אף שמדובר במאות תובעים, לא מדובר היה בתביעות ייצוגיות. כל אחד מן התובעים וכל אחת מן הדירות זכה לספר את סיפורו ולהציג את קובלנתו. כל דירה וכל פגיעה בה נמדדה והוערכה לפי העניין. יש לכך משמעות רבה. בדרך כלל, הפיצוי שאותו ניתן להשיג בתביעה ייצוגית הוא נמוך יחסית, והמרוויחים העיקריים מן התביעה הם התובע המייצג ובא כוחו. בתביעות האישיות שאני ניהלתי ומנהל נפסק פיצוי משמעותי לכל אחד מן התובעים. בשל תניית סודיות שנכללה בהסכמי הפשרה עם הרכבת, איני יכול לפרט מעבר לכך, אלא רק לומר שבכל אחת מן התביעות שבהן ייצגתי זכו התובעים לפיצוי משמעותי על שנות הסבל, ובחלק מן המקרים, גם לתיקון בדמות של מיגון אקוסטי ו/או דירתי. להרגשתי, בתביעות הרעש הנ"ל הצלחתי, ביחד עם התובעים, להביא לחלוקה צודקת יותר של הנזק הסביבתי שנגרם כתוצאה מהכפלת המסילה והגברת תנועת הרכבות. במלים אחרות, יש בתביעות הנ"ל ערך חברתי לא מבוטל, ולכן גם סיפוק רב.





 

משפט מסחרי ומקרקעין

תיקי רכבת >


משנת 2005 ואילך ובשורה של תביעות, ייצגתי ועודני מייצג מאות תושבים, המתגוררים בעשרות דירות לאורך מסילת הברזל בחיפה ובקריות, בתביעות והליכים אחרים כנגד רכבת ישראל, בגין מטרדי רעש ורעידות (ת.א 536/06; ת.א 2352-10-10; ת.א 26152-05-10; ת.א 20163-12-15; ת.א 26938-12-09; ת.א 58279-03-17) בסוף המאה הקודמת ותחילת המאה הנוכחית יזמה וביצעה הרכבת את פרויקט הכפלת המסילה, שבמסגרתו הניחה מסילה נוספת לצד הקיימת. הכפלה זו נועדה לאפשר, ובפועל איפשרה, הגברה של תדירות הרכבות במאות אחוזים, לרבות בשעות הלילה, ולרבות בשעות הקטנות של הלילה. לגידול הטבעי בתנועה נוספו בתקופה הנ"ל מכפילים נוספים, כמו פתיחת נתב"ג 2000 וחיבור תנועת הרכבות עד אליו (לרבות בשעות הקטנות של הלילה), ופתיחת הקווים לעמק יזרעאל ולכרמיאל. כמובן שההשקעה הנ"ל בתשתית ובתחבורה היא ברוכה, אך יש לה מחיר. אם עד הכפלת המסילה נדרשו אזרחים המתגוררים ליד המסילה להסתגל לתנועה של רכבת או שתיים בשעה, כעת התדירות עולה כדי 12 רכבות בשעה ויותר. כל מי שחיכה פעם לרכבת בתחנה או עמד במרחק של עשרות מטרים מרכבת נוסעת, בוודאי כל מי שהתגורר בסמיכות לרכבת, יכול להעיד כי מדובר ברעש מחריש אוזניים, שאינו מאפשר קיום שיחה, צפייה בטלוויזיה, התרגעות ובוודאי לא שינה. לצד מפגע הרעש גורמת הרכבת לרעידות חזקות, המפרות אף הן את השלווה וגורמות לפגיעה ביסודות המבנים שהיא עוברת על ידן. מפגעים אלה הינם מוכרים וצפויים מראש ועל כן נדרשה הרכבת להיערך לקראתם במסגרת התוכניות שהכינה. הרכבת נדרשה לצרף לכל תוכנית תסקירי השפעה על הסביבה, כדי להעריך היכן ומתי תהיה חריגה מתקני הרעש והרעידות המחייבים, ובהתאם נדרשה להציע וליישם מיגונים מתאימים במקומות הנדרשים. בחלק מן המקרים מדובר במיגונים דירתיים, ובמקרים אחרים בקיר אקוסטי. במספר מקומות יושמו שני הפתרונות במקביל. יישום המיגונים נועד להתבצע לפני ההגברה בתנועת הרכבות, על מנת להקטין ככל הניתן את הפגיעה בתושבים המתגוררים סמוך למסילה. אלא שבפועל, הרכבת הגבירה את התנועה במונים רבים, אך הפרה את התחייבויותיה לספק לתושבים מיגונים מתאימים. התביעות שהגשתי בשם התושבים אינן מיועדות לעצור או לדלל את תנועת הרכבות. אי אפשר לעצור את הקידמה. אבל אפשר וצריך לחייב את הרכבת לספק את המיגונים שהיא מחויבת בהן ואפשר לדרוש ממנה לפצות את התושבים על שנות הסבל שגרמה להם, מאז הכפלת המסילה ועד התקנת המיגונים. על אף שמדובר במאות תובעים, לא מדובר היה בתביעות ייצוגיות. כל אחד מן התובעים וכל אחת מן הדירות זכה לספר את סיפורו ולהציג את קובלנתו. כל דירה וכל פגיעה בה נמדדה והוערכה לפי העניין. יש לכך משמעות רבה. בדרך כלל, הפיצוי שאותו ניתן להשיג בתביעה ייצוגית הוא נמוך יחסית, והמרוויחים העיקריים מן התביעה הם התובע המייצג ובא כוחו. בתביעות האישיות שאני ניהלתי ומנהל נפסק פיצוי משמעותי לכל אחד מן התובעים. בשל תניית סודיות שנכללה בהסכמי הפשרה עם הרכבת, איני יכול לפרט מעבר לכך, אלא רק לומר שבכל אחת מן התביעות שבהן ייצגתי זכו התובעים לפיצוי משמעותי על שנות הסבל, ובחלק מן המקרים, גם לתיקון בדמות של מיגון אקוסטי ו/או דירתי. להרגשתי, בתביעות הרעש הנ"ל הצלחתי, ביחד עם התובעים, להביא לחלוקה צודקת יותר של הנזק הסביבתי שנגרם כתוצאה מהכפלת המסילה והגברת תנועת הרכבות. במלים אחרות, יש בתביעות הנ"ל ערך חברתי לא מבוטל, ולכן גם סיפוק רב.





 

חברות ודיני עבודה

תביעות עובדי מדינה >


העניין שנדון והוכרע בתיק עב' 8764/04 אלדן ואח' נ' משרד החקלאות, היה הפרשה הראשונה מני רבות שבה ייצגתי עובדים בשירות ציבורי כנגד המדינה. ליאור אלדן ועוד עשרות אחרים עבדו פפקחים ביחידה לפיקוח על הצומח והחי במשרד החקלאות (יחידת הפיצו"ח). יחידה זו הוקמה לאחר הסכמי אוסלו, כיחידה זמנית שנועדה לפקח על מעבר סחורה חקלאית משטחי הגדה המערבית ועזה לישראל. עובדי היחידה, כמו עובדים רבים אחרים בשירת המדינה, נקלטו על פי "חוזה אישי מיוחד", המתחדש מדי שנה, דהיינו – ללא תקן וללא קביעות. כמו הרבה דברים זמניים, שירותם של עובדי הפיצו"ח התארך והתקבע, אך מעמדם לא השתנה. כאשר פנו אליי, הגשנו תובענה כנגד המדינה להכיר בהם כעובדים מן המניין וכן לחייב את המדינה להעניק את הזכויות הנלוות לכך. במהלך ניהול התביעה הגיעה המדינה, באמצעותי, להסדר קיבוצי עם העובדים, על פיו הושוו תנאיהם בשירות לאלו של עובדים מן המניין. הקושי נותר לגבי זכויות עבר של אותם עובדים שפרשו מן השירות לפני עשיית ההסדר. בעניינם של עובדים אלה לא היה מנוס מהכרעה. כיוון שעובדים אלו כבר פרשו מן השירות, לא היה צורך עוד בהכרעה לגבי מעמדם, אך פסק הדין הכיר בזכאותם לקבלת גמול על עבודה בשעות נוספות, ומשמעות הדברים היתה פיצוי של כ-100,000 ₪ לכל אחד מהם. בפסה"ד נדחו טענות המדינה כאילו עובדי הפיצו"ח שירתו במשרת אמון שאינה מזכה בגמול שעות נוספות וגם טענתה האחרת של המדינה, לפיה כיון שהעובדים הועסקו ב"חוזה מיוחד" שזיכה אותם בשכר גבוה יחסית, הם אינם זכאים בנוסף לגמול שעות נוספות. פסה"ד בעניין ליאור אלדן ואח' כולל מספר קביעת עקרוניות, למשל ששכר גבוה לפי חוזה מיוחד איננו בהכרח מיטיב עם העובד ולכן איננו פוטראת המדינה מתשלום שעות נוספות. כן נקבע כי העובדה שהעבודה מבוצעת מחוץ למשרדים אינה מובילה להיעדר פיקוח ע"י המעביד ואינה פוטרת את המעביד מתשלום שעות נוספות. פסה"ד נחשב עד היום לאחד מפסקי הדין המנחים בעניין החלת חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדים בכלל, ועלעובדים בשירות המדינה בפרט. בעקבות פסה"ד בעניין אלדן ואח, ייצגתי קבוצות של עובדי מדינה במאבקים על זכויויתיהם. כך למשל בסע"ש 24879-04-13 שדמי ואח' נ' משרד המשפטים, ייצגתי שמאים במשרד המשפטים בתביעה להכרה בזכויות לפנסיה תקציבית, במקום הפנסיה הצוברת שעמדה לזכותם. אותם שמאים נקלטו לשירות המדינה באמצעות קבלני משנה (כגון חברת "עמידר") ואח"כ בחוזים אישיים, ורק אחרי עשרות שנים זכו לתקן המיוחל. אלא שכאשר זכו לתקן כזה, כבר נקלטו לפי הסדרי פנסיה צוברת, כנהוג באותו מועד ואילך, ולא לפי הסדר פנסיה תקציבית. ההפרש הכספי בין שני סוגי הפנסיות, הגיע במועד פרישתם למאות אלפי שקלים. לאחר הגשת התביעה, הסכימה המדינה להתפשר עם השמאים ולמעשה הכירה במלוא זכויותיהם. ע"פ הסכם הפשרה, במועד פרישתם זכו השמאים, נוסף לתשלומים מקרן הפנסיה הצוברת שלהם, בהשלמות מקופת המדינה שהעמידו את שווי הפנסיה שלהם על הסכום שהיה מגיע להם לפי חוק שירות המדינה (קצבאות). בעניין אחר ייצגתי בוחני נהיגה ממשרד התחבורה בשורה של נושאים הקשורים לפרישתם משירות המדינה, בעקבות רפורמת ההפרטה של מבחני הנהיגה אשר יושמה ב-2018. בין היתר פעלתי להכיר בכך שתקופות השירות של בוחנים בשירות המדינה יוכרו לצורך מענק הפרישה המכסימלי, גם אם מדובר בעובדים שלא הועסקו בהכרח בוחני נהיגה במשך כל התקופה, אלא הועסקו תקופה קודמת במשרד אחר בשירות המדינה. גם כאן מדובר היה בהטבה שמשמעותה מאות אלפי שקלים, וגם כאן המדינה העדיפה להתפשר איתנו ולהימנע מפסק דין מכריע (סע"ש 57818-06-18 שוגן ניאז נ' מדינת ישראל).





 

בוררות

בוררויות ובעל תפקיד >


המומחיות והמוניטין של עו"ד ניר ברזל בתחום האגודות השיתופיות הובילו למינויו כבורר מטעם רשם האגודות השיתופיות בסכסוכים שבין חברי מושבים למושבים. התקנונים של מרבית האגודות השיתופיות בארץ כוללים סעיף בוררות, במקרים של סכסוכים בין חברים לאגודה או בין חברים לחברים בקשר לעסקי האגודה. במרבית המקרים, סעיף הבוררות כולל הפנייה לרשם האגודות השיתופיות, הרשאי לברר את הסכסוך בעצמו או להפנותו לבורר מטעמו. עו"ד ברזל נכלל ברשימת הבוררים הנ"ל זה למעלה מ-10 שנים, עם התמחות בסכסוכי נחלות במושבים ומחלוקות הנוגעות למים ותשתיות. הליך הבוררות, המתקיים במשרדו של עו"ד ברזל, הינו הליך שיפוטי לכל דבר, הכולל כתבי טענות, תצהירים, דיון הוכחות וסיכומים. הבורר מוסמך להכריע כפי שנראה לו צודק ונכון ו"לפי מיטב השפיטה", אך מטבע הדברים, כאשר מדובר בבורר שהוא משפטן, ההכרעה הינה משפטית. לצדדים נתונה זכות להשיג על פסק הבורר בפני רשם האגודות השיתופיות. אם גם פסקו של הרשם אינו מקובל עליהם, הם רשאים לעתור כנגדו לבג"צ, בעילות מוגבלות. במקרים אחרים מונה עו"ד ברזל על ידי בתי משפט למשפחה לבעל תפקיד הפועל לצד בית המשפטי כמסייע בסכסוכי נחלות. באחד המקרים, שבו מונה עו"ד ברזל לאפוטרופוס לדין לחסוי, הדגיש ביהמ"ש כי מינויו של עו"ד ברזל לתפקידו נעשה על רקע "מומחיותו ועיסוקו" וציין כי "אין חולק שכישוריו המשפטיים והאישיותיים תרמו לפתרון הסכסוך" (ת"ע 48639-07-12).





יצירת קשר

:טלפון

 04-8673513

:פקס

רחוב העצמאות 43, חיפה

:כתובת

:משרד

:עו״ד ניר ברזל

עיצוב אתר: טל ברימר 052-3464838

משרד עו״ד ניר ברזל 2019 ©